"אני מביט על התמונה של שירה איסקוב וחושב שזו הייתה אולי יכולה להיות אשתי"

לפי נתוני משרד הרווחה, מספר התלונות לגבי אלימות במשפחה זינק פי 3 מתחילת מגיפת הקורונה, וחוסר האונים אל מול התופעה ההולכת וגדלה הזו מייצר אצל כולנו זעם ותסכול. 21 נשים נרצחו בשנת 2020 ע"י מי שהיו בני זוגן והלב נשבר למראה המשפחות המתפרקות והילדים שנשארים מאחור. התקשורת והמדינה מיד מציגה לנשים נורות אזהרה מהן הנשים צריכות להיזהר ונראה שהאחריות מופנית כמעט באופן מוחלט כלפי הקורבן - הנשים אמורות לצאת מהבית הפוגעני, הן אלה שאמורות לשמור על עצמן, הן אמורות לשים לב לרמזים, אך הגיע הזמן שהגברים המכים ישימו לב לנורות האזהרה אצלם, שיבינו מתי המחשבות והתחושות שהם חווים הם סימנים מטרימים ודורשים טיפול פסיכולוגי ובקשת עזרה.

אחד מהם הוא ד'. יועץ השקעות בגיל העמידה ואב לשלושה בנים. הוא מדבר בשקט, כמעט בלחש, מבטו מושפל וחזותו מעודנת למדיי, שום דבר לא יכול להעיד על הסערה שמתחוללת בתוכו או על העובדה שד' הוא גבר אלים.

מה היה הרגע שהבנת שאתה גבר אלים?

פעם אחת היא חזרה מישיבת שותפים מאוחר בערב והתפתח ביננו ריב. צעקתי עלייה שהיא לא מספיק בבית והילדים אוכלים פיצה וטייק אוואיי כבר כמה ימים ברציפות והיא צעקה בחזרה שגם אני יכול לבשל או לדאוג לדברים בזמן שאני נמצא בבית ושאם לא מתאים לי אני יכול לעזוב, זה יהיה קל יותר לכולם וכולם ישמחו. הייתי המום. הרגשתי מושפל. ראיתי את הסלידה שלה ממני באותו הרגע ולא יכולתי לעמוד בזה. הרגשתי לחץ בחזה, ממש ראיתי  ממש שחור בעיניים וצעקתי עלייה שתיקח את דבריה בחזרה ונתתי לה סטירה. התפתחה ביננו קטטה והרי אני הרבה יותר חזק ממנה פיזית. היא התעייפה באיזשהו שלב ואני נרגעתי והתנצלתי. היא לא הסכימה לדבר איתי. פשוט השתתקה וישנה באותו הלילה עם הבת שלנו הקטנה. למחרת היא ביקשה ממני לעזוב את הבית, ארזתי תיק ועזבתי. לא התווכחתי. ידעתי בליבי שהיא הייתה צריכה להעיף אותי מהבית הרבה לפני הסטירה הזו אבל עדיין לא עשיתי שום דבר בכדי לשנות את ההתנהגות שלי, באותה התקופה לא היה לי טוב וריחמתי על עצמי, לא הערכתי נכון את העוול שאני עושה לכל מי שמסביבי.

"לא צריך להגיע לסטירה או לאלימות פיזית, אפשר לחוש את זה הרבה לפני"

מתי הייתה הפעם הראשונה שהתנהגת באלימות?

מדי פעם הייתי מתפרץ בבית או בעבודה ומיד אחרי זה מתנצל. אלו היו בעיקר צעקות, לפעמים הייתי מעיף חפצים. פעם דחפתי אותה לתוך חדר השינה ונעלתי את הדלת באמצע ריב כשהיא הייתה צריכה לצאת. אשתי תמיד סלחה לי והבינה את הלחצים שאני נמצא בהם בעבודה. הייתה פעם שרבנו על המיקום של התמונה שהבן שלי צייר, ממש ריב מטופש, וזה הגיע למצב שהעפתי צלחת מהשולחן. אמה של אשתי הייתה אצלנו והיא הרגיעה את אשתי ואף אמרה לה "לא נורא, הוא עצבני מהעבודה, תביני אותו", ואשתי באמת הבינה וניצלתי את זה ואת הגישה המפייסת של חמותי, למרות שבאותה התקופה הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי.

איך היו היחסים שלך עם אשתך בתחילת היכרותכם, האם היו סימנים לעתיד לבוא?

התחתנתי מאהבה לאישה המושלמת. חכמה, חזקה, טובת לב, יפה וחברותית. כמעט מיד הרגשתי שאני לא ראוי לה, שאני נחות ממנה. אני קיבוצניק, ביישן ומופנם, ממשפחה שהיא אומנם לא אלימה אך קרה ומרוחקת. והמשפחה של אשתי, משפחה גדולה, חמה ומשכילה קיבלו אותי לחיקם והפכו די מהר להיות המשפחה שלי. אשתי לשעבר, מתוקף תפקידה כעורכת דין, עזרה לא אחת לנשים חלשות ומוחלשות שחוו אלימות מילולית, פיזית וכלכלית. נשים שנלחמו על הילדים שלהם והצליחו לעזוב את הבית. לכאורה, הכי רחוק מהבית שאשתי לשעבר ואני הצלחנו לבנות.

בזמן שאשתי עלתה והצליחה בכל תחום בחייה: מצטיינת בעבודתה, אם למופת, ספורטאית, אהובה על חברותיה ומשפחתה, אני הלכתי והסתגרתי. היום אני יודע שהייתי בדיכאון. עבדתי שנים באותה החברה ובזמן שכולם התקדמו נשארתי באותו התפקיד למרות שהייתי חרוץ. הרגשתי לוזר, שנאתי את הבוס שלי. שנאתי את עצמי.

מה התחולל בך שקדם לאלימות הפיזית כלפי אישתך?

לא צריך להגיע לסטירה או לאלימות פיזית, אפשר לחוש את זה הרבה לפני. הרי לא קמתי יום אחד והתפרצתי. היו לכך תקדימים קטנים לאורך השנים אבל תמיד סלחו לי. בדיעבד, זו גם הייתה טעות. על אלימות אסור לסלוח. אל תרחמו על גברים שפוגעים. זו מפלצת שהולכת וגדלה.

הוצאתי את עצבי על העובדים שלי, על אשתי, על ילדי. פחדתי שאשתי תעזוב אותי, חיטטתי לה בנייד, עקבתי אחריה כמה פעמים בערבים כשנפגשה עם חברות. הרגשתי דחוי כשהיא לא רצתה לשכב איתי ובאופן טבעי ככל שרבנו היא לא רצתה להתקרב אליי. קינאתי בחיי החברה שלה. קינאתי בקריירה שלה. אפילו קינאתי שהילדים שלנו אוהבים אותה יותר. עקצתי אותה כל פעם כשהייתה מתארגנת ליציאה או מתלבשת יפה לעבודה. הרגשתי חוסר בטחון. כשהיינו רבים, גם אם  היה זה ויכוח פשוט, הייתי מכריח אותה להתנצל, גורם לה לחשוב שהיא מקור הריב, שהיא לא רואה אותי ולא רגישה מספיק. מפייס אותה במתנות ובמחוות יפות. כאילו שזה מפצה על משהו.

"אבא, לא גיליתי את הסוד"; "איזה סוד?"; "שאתה מרביץ לאמא"

מתי הרגשת שאתה מסוכן וחייב לטפל בעצמך?

לא ראיתי את אשתי והילדים לתקופה מסוימת לבקשת אשתי. נפגשתי איתם בעיקר מחוץ לבית למספר שעות כל פעם, כמה חודשים אחרי שעזבתי היה חג פסח ואשתי הזמינה אותי להתארח אצל אחותה על מנת שאוכל לבלות קצת עם המשפחה.

אחרי הסדר, הבת שלי ישבה לי על הברכיים ואמרה לי "אבא אתה יודע, לא גיליתי את הסוד". "איזה סוד?", שאלתי אותה והיא ענתה לי "שאתה מרביץ לאמא". באותו הרגע, כששמעתי את זה מהבת הקטנה שלי שאני כל כך אוהב, הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה. שאני חייב לעצור ולטפל בעצמי, למען המשפחה שלי ולמעני. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. שאני חלאת אדם.

היום אחרי הסדנאות שעברתי והטיפול הפסיכולוגי שאני נמצא בו כבר מעל לחמש שנים, אני ואשתי ביחסים טובים מאוד, אבל היה ברור שאיבדתי אותה, ובצדק. זו האשמה שלי ורק שלי. לאף אישה לא מגיע בן זוג אלים ואסור לעבור על זה לסדר היום.

איך היחסים שלך עם ילדיך בעקבות הפרידה והאלימות שהם ראו בבית?

אני יותר קשוב לילדי מבעבר. יש לי שיחות איתם על הכל. חשוב לי להיות מעורב בחייהם וחשוב לי שהם ידעו שאסור להתנהג איך שהתנהגתי. שהייתי חלש וילדותי. שאני מצטער על הרגעים האלו. יש לי אחריות. אני מגדל שלושה גברים קטנים בבית ואני רוצה שהם ילמדו להיות גברים טובים, מכבדים ומוסריים שמכבדים נשים. שלא מוציאים את התסכולים שלהם על סביבתם. אני מקווה שהם יהיו גברים טובים יותר ממני ולמזלי יש להם אמא מדהימה ממש, שקשה שלא להעריץ אותה. הדברים שעשיתי יישארו איתי לתמיד, אבל אני מקווה שהם לא יזכרו ממני רק את זה ואני עובד על חוויות חיוביות איתם. מבחינתי זכיתי בילדים שלי מחדש, זכיתי בחיים שלי מחדש.

"זו סערה שמתרחשת בתוכי שהיום אני יודע לשלוט בה אבל היא קיימת"

לדעתך הנשים צריכות לתת צ'אנס נוסף לגברים אלימים?

חד משמעית לא. אישה שנמצאת במערכת יחסים לא בריאה צריכה לעזוב מיד. להציל את חייה. עד שהגבר לא מבין שהוא צריך עזרה, שהוא עבר את הגבול ושהוא לא שולט במעשיו, הוא מסכן את בני משפחתו. עד שלא לוקחים אחריות אי אפשר לתקן. חייבים לשתף את בני משפחתה וחברים. להתייעץ. אני לא יודע אם אשתי סיפרה לחברותיה, יכול להיות שהיא התביישה אבל לא היא זו שהייתה צריכה להתבייש. אנשים לא באמת יודעים מה קורה לך בבית עד שאתה מספר. הם רואים זוג הורים וילדים מחייכים בתמונות באינסטגרם כשהם בטיול והם חושבים שככה החיים שלהם נראים כל הזמן. שאנשים כל היום בצימר.

כשאתה שומע על נשים כדוגמת דיאנה רז ז"ל או על שירה איסקוב שניצלה ברגע האחרון מרצח. על מה אתה חושב?

כל פעם כשיש כתבה או ידיעה כזו בעיתון אני סוגר. אני לא יכול להסתכל על שירה איסקוב. אני מביט על התמונה שלה וחושב שזו הייתה אולי יכולה להיות אשתי. הן גם די דומות במראה. שתיהן נשים יפות. זה גורם לי לחלחלה מעצמי, מהאדם שהייתי. שירה איסקוב היא אישה אמיצה אבל היא ניצלה בנס. באותה המידה הסיפור היה יכול להיגמר אחרת, גם אני יכולתי להגיע למצבים שאני אפילו לא רוצה לדמיין. רעדתי מפחד כשקראתי מה קרה לה. החיה הזאת הייתה קיימת גם בי. זו סערה שמתרחשת בתוכי שהיום אני יודע לשלוט בה אבל היא קיימת.

אני רואה אנשים גרים בהסגרים עם הקורונה והם סיר לחץ שמועד להתפוצץ. מדברים אחד לשנייה בזלזול. שם זה מתחיל. היום אני מבין שכעס זה רגש טבעי אבל השאלה איך הוא בא לידי ביטוי ומה עושים איתו. אני מטפל במקור של הכעס הזה. בתסכול והבושה שהוא מייצר אצלי. אני מדבר עם עוד אנשים שהיו במצב שלי ואני דואג למצוא דרכים למוסס את הכעס הפנימי. יש בי צער עמוק על כל הרגעים החשוכים שלי ואני מתבייש בעצמי על מה שעשיתי. על השנים היפות שיכלו להיות למשפחה שלי וחירבתי. אני לא מחפש אמפתיה, אני יודע שכל מה שקרה לי הבאתי על עצמי.

כיום אתה בזוגיות. האם היא יודעת מדוע אשתך עזבה אותך?

יש מישהי שיקרה לליבי שאני נמצא איתה בקשר כבר תקופה. לקח לי כמה שנים להיות מסוגל לצאת עם נשים וגם לספר להם על העבר שלי. הרגשתי בושה. שאלתי את עצמי האם אני כגבר פוגע ראוי להיקרא "אדם טוב". לבת הזוג שלי כיום סיפרתי מיד בפגישה הראשונה על סיבת הגירושים שלי על אף שידעתי שהיא יכולה לקום וללכת. היא בחרה להישאר והתקשורת ביננו טובה. אנחנו מדברים ומשתפים את הרגשות והמחשבות שלנו כל הזמן ועובדים על הדברים. מתפשרים. נמנעים מוויכוחים מיותרים ורובם, מיותרים. אם יש קונפליקטים אנחנו מדברים עליהם. זו בעיקר עבודה קשה ויומיומית שלי עם עצמי אבל היום יש לי את הכלים להתמודד עם כל הרגשות שאני חווה. גם בעבודה וגם בבית.

"ניתן לשנות התנהגות אלימה כאשר יש מוטיבציה לשינוי ולקיחת אחריות עצמית"

איזה מסר אתה יכול להעביר לגברים שיכול אולי למנוע את הפגיעות הבאות בנשים?

עצרו הכל. לכו לטיפול ויפה שעה אחת קודם. הביטו במשפחה שלכם ובהרס שאתם יוצרים וקחו אחריות על מעשיכם. עצרו בזמן, אחרת תפגעו בכל מה שיקר לכם. יש סדנאות לטיפול בכעסים, יועצים ונותני שירות רבים. אל תתביישו. תחליטו שזה היום שאתם לוקחים את עצמכם בידיים.

אני חושב גם שהמדינה צריכה לעשות הכל על מנת לעזור לנשים להשתקם והיא לא עושה מספיק. גם בתחום ההדרכה וההסברה ובעיקר כאשר אישה בורחת מגבר אלים- צריך למצוא לה ולילדיה פתרון ראוי. העונשים לגברים מכים ורוצחים צריכים להיות עונשים חמורים, החוק צריך להיות מחמיר ומרתיע. אישה לא צריכה לחכות שגבר שפגע בה ייתן לה גט. מה זה סרבן גט? מי שואל אותו בכלל. אני קורא את כל התגובות של האנשים שאומרים על גברים אלימים שירקבו בכלא או שיתלו אותם ואני מסכים. גבר אלים הוא גבר שפל. אני הייתי גבר שפל.

אריאלה מלצר, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומומחית לשליטה וניהול כעסים, מסבירה שיש דרך לעצור התפרצויות של כעס. "ניתן לשנות התנהגות אלימה כאשר יש מוטיבציה לשינוי ולקיחת אחריות עצמית על התנהגות זו. השינוי יכול להתרחש בתוך מרחב טיפולי בו יש ביטחון, הכלה וקבלה. זה קשה, אבל אפשרי", מספרת. מעבר לבקשת עזרה ולפנות לגורמים הרלבנטים באופן מיידי, מלצר משתפת אותנו בכמה טיפים שיעזרו לגברים לעצור התפרצויות כעס:

1. נשימה עמוקה: יצירת השהייה ומרחק בין האירוע לתגובה האוטומטית.

ברגע שמרגישים תסכול או קושי להכיל מצב כלשהו או תגובה כלשהי של הזולת או שמשהו לא מוצא חן או מעצבן אתכם, יש לקחת נשימה עמוקה ולצאת מהמקום, "לרדת מהמגרש" ולחזור אח"כ כשנרגעים.

2. "חוק 3 השעות"

אם קיבלתם מייל מעצבן או סמס או הודעת ווטסאפ מעצבנת, לא מגיבים לתוכן שלהם ומחכים לפחות 3 שעות, רצוי למחרת, אבל כן מתייחסים בכבוד לאדם שכתב ועונים לו שתחזרו אליו אח"כ, יותר מאוחר. לא מתעלמים ממנו. "אני עסוק כרגע, אני אחזור אליך יותר מאוחר", "נדבר כשאני אתפנה, אחרי העבודה", "אני אחזור אליך בערב כשאהיה פנוי" וכד'. תמיד להישאר מכובד ומכבד. אפשר להפעיל את חוק 3 השעות גם לאירועים מתסכלים במציאות במהלך היום יום.

3. להשתמש ב"שפת האני"

אל תשתמשו "אתה/את/אתם". זה הופך את התסכול אוטומטית לביקורת, האשמה, תלונה או טענה, מה שגורם לזולת להתגונן ע"י התקפה נגדית או הימנעות דבר שיכול לעורר ויכוח או מריבה מיותרים. תגידו מה אני מרגיש, צריך, זקוק, מה חשוב לי.

4. הפכו תלונה לבקשה

במקום לחפש מה לא בסדר אצל האחרים ולהעביר עליהם ביקורת או להאשים אותם, הגידו את זה בתור בקשה. מה אתם מבקשים מהם, מה הייתם רוצים או מצפים מהם ולקחת בחשבון שלא תמיד תקבלו מה שאתם רוצים או צריכים.

5. "להקשיב עד הנקודה"

לרבים מהאנשים המתפרצים בכעס יש קושי להקשיב לזולת עד תום דבריו והם קוטעים אותו ומתפרצים לדבריו בקוצר רוח מתוך הנחה שהם כבר הבינו הכל ואין להם סבלנות להקשיב עד הסוף. לפיכך, "להקשיב עד הנקודה", שזה סיום משפט, היא לחכות בסבלנות עד שהשני יסיים את דבריו, גם אם זה קשה וגם אם נדמה שכבר הבנתם "לאן הוא חותר", ומה הוא רוצה להגיד. זה דיאלוג שנותן מקום, כבוד וביטחון במרחב היחסים.

אין שום סיבה שבעולם להמשיך לסבול ולפגוע באחרים. אין שום טעם להישאר לבד בבעיה. יש מה לעשות! ניתן ורצוי להיעזר באנשי המקצוע המתאימים ובסדנאות לשליטה בכעסים.

 

טלפונים חשובים:

קו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה (בשפות: עברית, רוסית, אמהרית, ערבית): | 1-800-220-000.

קו החירום הארצי לילדים בסיכון (בשפות: עברית, רוסית, אמהרית, ערבית) | 1-800-200-000.

מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית | נשים: 1202, גברים: 1203 (מכל טלפון, בכל הארץ).

קו סיוע לנשים מהמגזר החרדי | 02-6730002