15 שנה חלפו וכולנו למדנו שיעור בצניעות: רביב דרוקר בטור על מלחמת לבנון השנייה

קשה לחשוב על נושא שזכה לקונצנזוס יותר רחב. לא חושב שהיה קול משמעותי אחד - מחוץ לממשלה - שחשב אחרת. מרגע שהוכרזה הפסקת האש באמצע אוגוסט 2006, החלה הסתערות מכל כיוון אפשרי. בוגי יעלון תקף בחריפות, עוזי דיין ארגן הפגנות (לא, לא העלינו על הדעת שביבי מאחור מארגן את זה), שורה של אלופים בדימוס חתמו על מכתבים והתקשורת בכלל יצאה מדעתה.

התביעה משלושת קברניטי המלחמה - ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל חלוץ - להתפטר, הודהדה בכל ערב באולפנים. "ערוצי התעמולה"? "תוקפים אותי כמו שלא תקפו אף אחד אחר"? כמה בכיינות. אולמרט ספג באותם ימים אש מפרשנים, כתבים, חיילי מילואים, משפחות שכולות. כל מילואימניק שהלך לעשות פיפי ליד איזה עץ לווה במצלמה וכתב נחוש. האם היה לך מספיק ציוד בלבנון?

אחרי המלחמה נכתבו ספרים סופר ביקורתיים על הדרך בה נוהלה. צה"ל תחקר את עצמו בעשרות תחקירים מפורטים, שפירטו כשלים רבים. ועדת חקירה ממשלתית צלבה את קברניטי המלחמה (באופן מוזר היא נקטה בשפה חריפה במיוחד בדוח הביניים ודווקא מיתנה את הביקורת בדוח הסופי). אני הייתי חלק מאותה מקהלה. חשבתי שהמלחמה נוהלה באופן קטסטרופלי, שתוצאותיה קשות והמבצע הקרקעי האחרון היה נראה לי כמו אובדן שליטה מוחלט, במרחב שבין טמטום לציניות. 15 שנה חלפו ונדמה לי שכולנו למדנו שיעור בצניעות. 

אפשר למצוא עוד הרבה גורמים לשקט הכמעט מוחלט ששורר מאז בגבול הצפון. מעורבות חזבאללה במלחמת האזרחים בלבנון, המורכבות הפוליטית הפנים-לבנונית, שמקשה על חזבאללה לאתגר את ישראל, אבל אי אפשר לנתק את תקופת הרגיעה הכמעט חסרת תקדים למלחמה שהחלה אותה. אותו בוגי יעלון, שתקף את קברניטי המלחמה במילים קשות, ייחל ב-2014, כשר ביטחון, שמבצע "צוק איתן" יביא תוצאות דומות (זה לא קרה). ממשלת נתניהו, במבצעיה השונים, ראתה במלחמת לבנון השנייה סוג של השראה, תקווה.

תשע שנים אחרי המלחמה הצלחנו לשכנע את שלושת קברניטיה לשבת לריאיונות עומק. אולמרט, פרץ וחלוץ ישבו לראיונות שארכו 5-4 שעות כל אחד. עברנו על כל יום של לחימה. פרץ הגיע לריאיון נרגש כפי שלא ראיתי אותו מעולם. הוא הודה שלא ישן טוב בלילה, שלראשונה מאז המלחמה הוא הרשה לעצמו לחטט קצת באירועים. פרץ ערך, מסתבר, לקראת הריאיון סדרת שיחות עם מזכירו הצבאי מתקופת המלחמה וביקש חומר לקרוא ולהתרענן. הוקל לי, הוא טען. פתאום ראיתי שלא הייתי כל כך גרוע.

זו הייתה חוויה מוזרה. הריאיונות עסקו - באופן טבעי - בכשל אחרי כשל, בפעילות הקרקעית בבינת ג'ביל, במארון א-ראס, במבצע הקרקעי האחרון, במריבות בתוך הקבינט, בכל מה שרע, אבל המטריה הכללית הייתה - היי, עברו עשר שנים והמצב די טוב.

לצפייה בפרויקט המיוחד "לבנון - 3 גרסאות" ששודר בתוכנית "המקור" במאי 2015

חלק א' בפרויקט

חלק ב' בפרויקט

הלקח הגדול שכנראה נלקח מאותה מלחמה מורגש עד היום. לעשות הכול כדי לא לערב כוחות קרקעיים. הביטחון של ממשלותינו בפעילות כוחות הקרקע רק ירד ומה שקרה ב"צוק איתן" החריף את חוסר הביטחון.

יותר חשוב, התברר שהכשלים השונים לא בהכרח גוזרים את התוצאה. גם אחרי ריאיונות העומק אני חושב שהמבצע הקרקעי האחרון היה שערורייה. לחץ כבד ובלתי מוצדק של שר הביטחון ומקרה די חריג בו אולמרט איבד את זה ואישר משהו שהוא מאוד לא רצה לאשר. עדיין, כמו בהרבה מהמלחמות הקודמות, העובדה שפעולה מסוימת לא הייתה נכונה בוודאי גורמת פצע נוראי לכל קורבנותיה. השפעתה על תוצאות המלחמה לא בהכרח משמעותית. המבצע הקרקעי האחרון נכשל, 35 משפחות נחרבו בגללו, החלטת האו"ם שסיימה את המלחמה הפכה לבדיחה, אבל צפון הארץ זכה לתקופת שקט של 15 שנה (במהלכם חזבאללה התעצם באופן חסר תקדים).