קוראים לו דני, אין לו שום ענייין לרגש אתכם ולפעמים הוא אפילו מניאק

אהלן, קוראים לי דני גרמייז. אני בן 39. אני יוצר, כותב, מרצה, מנהל אתרי אינטרנט ובוגר תואר ראשון בספרות. בהצטיינות. מעורר השראה, נכון?

למה, כי אני יושב בכיסא גלגלים?

למה מה שמיליוני אנשים עושים בעולם יום-יום, נתפס, כשאדם עם מוגבלות עושה אותו, כמשהו מרגש, מפעים, כזה שהוא "נגד כל הסיכויים" ו-"ניצחון הרוח"?

יש לי הפתעה בשבילכם

אנחנו אנשים, עם מוגבלות, ואנחנו לא כאן כדי לרגש אתכם

אנחנו עובדים, חיים, צרכנים, אזרחים, הורים, ילדים, בני ובנות זוג, חברים, אוהבים ומתחתנים. ואת כל זה אנחנו עושים לא בשביל לעורר אצלכם השראה ולא כדי לתת לכם פרופורציות לחיים. אלא כי אנחנו אנשים. לא מסכנים ולא גיבורים. אנשים.

יש לנו השקפות עולם מגוונות, העדפות מנוגדות וטעמים שונים בנושאי תרבות, חברה, אוכל, דת, פוליטיקה וכלכלה. אנשים.

כן, אנחנו לא כמו כולם, כמו כולם.

אנחנו נחמדים, מרגיזים, חכמים, טיפשים, מוכשרים, משעממים, אדיבים ולפעמים גם ממש-ממש מנייקים. מה לעשות, כשאתה 20% מהאוכלוסייה, אתה לא יכול לבוא בתבנית אחידה.

תרימו את הראש ותסתכלו סביבכם. אנחנו נמצאים בכל מקום, לא רק בכתבות מגזין מרגשות ולא רק בדיווחים על קצבאות. חיים, עובדים, לומדים, מבלים, צוחקים ובוכים, לא בשביל שתרחמו עלינו ולא בשביל להעניק לכם פרופורציות. אלא כי אנחנו חלק מהחברה. אנשים.