יעל לא רוצה להביא ילדים. אבל למה לכם זה כל כך מפריע?

אני לא רוצה ילדים. וצפו עד הסוף לפני שאתם רצים להגיב

כל פעם שאני מספרת את זה לאנשים, מגיעות אותן התגובות:

"אבל למה?!" "את תצטערי על זה" "חבל את תהיי אמא טובה" "את בטוחה?" "ומי יטפל בך כשתזדקני?" "ברגע שתעשי תביני"

משום מה הבאת ילדים היא אחד הקונצנזוסים החזקים בחברה שלנו, שחוצה את כל השכבות, את כל סוגי האנשים ואת כל ההגדרות העצמיות. זה נכון שבשנים האחרונות המודעות והפתיחות עלו, אבל מניסיוני זו עדיין נחשבת החלטה תמוהה במקרה הטוב ומקוממת במקרה הרע.

אף אחד לא מתבקש להצדיק למה הוא כן הביא ילדים לעולם או להסביר אם יש לו את האמצעים והכישורים לגדל אותם.

אז למה אני צריכה להצדיק? ואתם יודעים מה, רוב הסיכויים שההסבר שלי לא יספק אתכם. כי אי אפשר להסביר את החוסר ברצון או בצורך.

אבל חוץ מזה אני אוהבת שיש לי את החופש שלי לעשות מה שבא לי מתי שבא לי, אני אוהבת שאני לא צריכה להיות אחראית לשלומו ולאושרו של אדם קטן, אני אוהבת שאף אחד לא תלוי בי. מבחינתי זה עול.

אנשים אומרים שזה הופך אותי לאנוכית. אבל להביא ילדים לעולם זה אנוכי לא פחות. לא, סליחה – זה אנוכי אפילו יותר. אנשים מביאים ילדים כדי למלא צרכים וחלומות שלהם עצמם, ולא מאיזה מניע נעלה כלשהו.

וברור שאי אפשר להחליט דבר כזה באופן סופי ומוחלט כי זה לא עניין רציונלי. וברור שאני חושבת על זה לפעמים ככל שהשנים עוברות וההזדמנויות חולפות אבל בשורה התחתונה אני מעדיפה להתחרט שלא הבאתי ילד מאשר להביא ילד ולהתחרט על זה.