היא רק רצתה להיות ילדה רגילה - אבל הדרך לשם לא הייתה קלה

רציתי לגדול כמו כולם, להיות ילדה רגילה. פעם ראשונה שהגעתי למסגרת מסודרת, שהייתי עם ילדים בני גילי הייתה בכתה ג'. אני זוכרת שלקחתי נשימה עמוקה, הבנתי שאני סוף סוף במקום שאני יכולה להרגיש בו בסדר. התחלתי באולפן, למדתי עברית, מהר מאוד שלטתי בשפה והצטרפתי לכיתה רגילה. ישבתי ליד בת דודה שלי שכבר הייתה בארץ. הכי כיף זה להציק למורות. כ"כ הרבה פעמים המורות הפרידו בינינו. ואני? אני לא יכולתי להפסיק לצחוק.

בבית הספר הצטיינתי בריצה, בתיכון ניצחנו תחרות ארצית ומצאתי את עצמי במשלחת לסין לייצג את ישראל. אני והחברות לנבחרת. כל כך התרגשנו מהמעמד. כשהתחלתי להתנדב, ועברתי בין הנוער העובד, לקשישים, לילדים אוטיסטים, ולבתי חולים, הבנתי משהו, עשה טוב - תקבל טוב. קוראים לי סמיה מוחמד.

אני סודנית. בת 18. כשהגעתי לארץ הייתי בת 7, אחרי שנתיים במצרים. לא הבנתי הרבה, רק שצריך להיות בשקט כי מסוכן. בתוך כל השקט התחילו יריות. הרבה מזל היה לנו ואף אחד מהמשפחה לא נפגע. אחרי שעברנו את הגבול לישראל הצבא לקח אותנו למעצר. אני לא יודעת כמה זמן היינו שם. אבל אני זוכרת כששחררו אותנו, דלתות האוטובוס נפתחו, כולם אמרו שפה זה דרום תל אביב.

הנהג אמר לנו לרדת. הדלתות נסגרו והאוטובוס נסע. היינו ברשות עצמנו. ההורים החליטו להילחם. הם ידעו כמה מהר אפשר להידרדר כשאין כלום. דבר ראשון שעשו היה להכניס אותנו לבית הספר. אחרי שדאגו לנו למסגרת הם דאגו לעבודה, שלא יחסר כלום ושנוכל להתרכז בהשכלה. סיימתי בגרות, היום אני עובדת כמורה. לפני שבוע הודיעו לי שהתקבלתי ללימודי פסיכולוגיה בבינתחומי. אני מתחילה שנה הבאה. גזענות? לא מדבר אליי. אני סמיה מוחמד. אני סודנית. ולא הייתי רוצה להיות אף אחד אחר.