מצעד הגאווה בירושלים - כשהיהדות האורתודוקסית פוגשת את היהדות המודרנית

אני הרבה נועה סתת, רבה רפורמית, אם לשלושה ומראשי קהילת הלהט"ב בישראל.

בשנים הראשונות של מצעדי הגאווה בירושלים נחשפתי לאלימות ההומופובית האורתודוקסית עם כל הרוע שלה.

נתקלתי בשנאה כלפי הקהילה, קיבלתי איומים אישיים על חיי כלסבית וכחברה פעילה בקהילה וראיתי את ישי שליסל אחוז להט דתי, דוקר בני נוער במצעד, מטרים ספורים ממני.

ראיתי את הדת, ואת היהדות בפרט, ככוח הרסני, מלא בבורות, שנאה ואלימות, שמחריב חיים של בני ובנות הקהילה. זה היה צד אחד של חיי כלסבית רפורמית.

אבל חוויתי גם יהדות אחרת. יהדות שחוגגת את המגוון, שעודדה אותי לאהוב, להקים משפחה, להיות כל מה שאני יכולה להיות.

היהדות הזו- שחותרת להיות כוח משחרר ומטיב, כוח שמגביר את השוויון בעולם, היא היהדות שגרמה לי להתחבר לתנועה הרפורמית.

מורשת קהילת הלהט"ב היא מורשת של אומץ, של תביעה לשינוי, של התעקשות על כך שלחיים שלנו יש ערך, שלאהבה שלנו יש משמעות, שהשונות שלנו מייצרת יופי והיא הכרחית לחברה ומעשירה אותה.

המורשת היהודית מורכבת יותר. מורשת שהתגבשה באלפי שנים שבהן הנורמות החברתיות בכל המערב היו דכאניות והומופוביות.

היהדות הממוסדת והאורתודוקסית הייתה – ובחלקה הגדול עודנה שותפה פעילה להשתקה, להעלמה, לכפיה כנגד דורות על דורות של להט"בים שנמנעה מהם האפשרות לחיים מלאים בכבוד.

כיהודים ויהודיות- זוהי האחריות שלנו, בכל דור, לפרש את התורה כך שתמשיך להיות תורת חיים. עלינו לעסוק בבניית יהדות ישראלית שחוגגת מגוון מיני ומגדרי ולהיות שותפים נאמנים לקהילה במאבק בלתי מתפשר על שוויון זכויות. זהו המעשה היהודי הנכון לדורנו.