הסיפור העצוב של פדויי שבי במדינת ישראל

שבת, ה-6 באוקטובר, רבע לשתיים בצהריים, מעוז "חיזיון" בתעלת סואץ, מלחמת יום כיפור החלה.

לא הייתי אמור להיות שם. כבר סיימתי את שירות המילואים באותו יום, אבל הסכמתי להתנדב לעוד יום אחד עקב הכוננות שהוכרזה.

21 לוחמים היו שם, כולל אותי, רופא המעוז. נאלצתי לקטוע את ידו השמאלית של מפקד המעוז  קרוב מאוד לבית השחי, בגלל ריסוק היד מטיל שנורה עליו.

לעולם לא אשכח איך שעות מספר לאחר הקטיעה, בבונקר מתחת לפני האדמה, ביקש הפצוע הקשה להסיר את השעון שלוחץ על פרק ידו. אמרתי לו שאין שם שום שעון וגם אין שם שום יד

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ונאלצנו לצאת. 13 מהלוחמים שיצאו מהבונקר נורו למוות ושמונת הנותרים, ביניהם אני, נפלנו בשבי.

כשמתייחסים לשבויי מלחמה, חשוב להבין שמדובר בטראומה מתמשכת ומאחר ורוב השבויים הם לוחמים ששרתו בקו הראשון, אנחנו סובלים מהטראומה גם מהמלחמה עצמה,

ואנחנו סובלים כמובן גם מהטראומה של השבי. אצלי זה כלל ניסיונות לשכנע את חוקריי שאני רופא ולא טייס, חקירות, רעב, צמא, חוסר שינה, הזיות, עינויים, בידוד, תנאי היגיינה קשים, עייפות קיצונית, חוסר ידיעה מה ילד יום, מתי נשוחרר וסיבוכי שאיפת חומרים רעילים שהובילו לדימום ושטי ורקטלי, חום גבוה, יובש וטיפול מאוחר ושגוי של המצרים.

לאורך השנים, מצבנו הנפשי והגופני, המשפחתי והחברתי, לא רק שלא משתפר אלא הולך ומחמיר.

אנו נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה לתחלואה מאוחרת וסובלים מהזדקנות מוקדמת ומואצת. מצבנו גרוע יותר ממצבם של הלומי קרב אחרים ושיעורי התמותה בטרם עת גבוהים יותר.

הגיע הזמן שהממשלה תיקח אחריות ותחוקק בארץ חוק בדומה לחוקים שכבר קיימים ברוב המדינות המערביות ותכיר בתחלואה המאוחרת בקרב פדויי שבי ותאפשר לנו לקבל טיפול בהתאם