הטרדות מיניות מנקודת מבטה של אישה חירשת
נושא ההטרדות המיניות פוגע בכל אישה באשר היא - אם היא שחקנית, אשת עסקים, רופאה, נערה צעירה או אישה קשישה - ועוד יותר אם האישה הזו היא אישה חירשת. שירלי פינטו מספרת על זה מנקודת מבטה של אישה חירשת
פרשת המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין מציפה שוב את הנושא הכאוב של הטרדות מיניות. הנושא הזה פוגע בכל אישה באשר היא - אם היא שחקנית מתחילה או מבוססת, אשת עסקים, רופאה, נערה צעירה או אישה קשישה - ועוד יותר אם האישה הזו היא אישה חירשת.
אני עוברת על הכתבות, כתבה אחרי כתבה, וקוראת את עדויותיהן של אותן נשים אמיצות שהחליטו לפתוח לחשוף את הנושא הכואב ולשתף אותו עם כל אזרחי העולם. עדויות מצמררות וכואבות, שדרכן אני מגיעה למחשבה ולמסקנה שאדם מטריד הוא יכול להיות כל אדם, בכל תפקיד שהוא..
מספרן של נשים מוטרדות מינית או שעברו תקיפה מינית בישראל ובעולם הוא עצום, כל כך עצום. תלונותיהן של רק חלק קטן מאוד מאותן נשים הצליחו להגיע אל רשויות החוק.
ההגעה הפניה לרשויות החוק, בין אם זה למשטרה, לבית המשפט, או לשירותי הרווחה, דורשת תעצומות נפש גדולות מאותן נשים, זה דורש מהן לשחזר את מה שהן מנסות להדחיק ולהשכיח.
ואני קוראת את העדויות והסיפורים, וחושבת, האם אני כאישה חירשת, דוברת שפת הסימנים, הייתי מצליחה להביא את עצמי להתלונן ולנסות להוציא את הצדק לאור, אם דבר כזה היה קורה לי? התשובה הכואבת שלי היא, שממש לא בטוח.
ולמה אתם בטח שואלים. ובכן, כשמדובר באישה כמוני, החסם הוא כפול ומכופל. ראשית כל, יהיה לי קשה מאוד מבחינה נפשית, כאישה, לעשות זאת, כי לא יהיה לי אולי את האומץ להעיד ולחשוף את העניין. זה המישור המשותף לכל הנשים באשר הן ומונע פעמים רבות מנשים מלהתלונן. שנית, למי אני, אישה חירשת הדוברת רק את שפת הסימנים, למי אפנה?
הפער התקשורתי שבין אדם דובר שפת הסימנים לבין אדם שאינו דובר שפת הסימנים ואינו מכיר את השפה הוא עצום. הפער הזה שפעמים רבות חוסם את הדרך של אותה אישה מוטרדת מינית להגיע אל האמת והצדק.
ואני חושבת על אלה הנשים החירשות שגרות בפריפריה, בצפון הארץ ובדרום הארץ, שהזמינות לתרגום לשפת הסימנים עבורן היא נמוכה עד אפסית ולא קיימת, ועל אלה שלא מוכנות להסתמך על רשויות החוק ומייחלות לאנשי צוות מקצועיים שהם חירשים בעצמם כי בהם הן בוטחות יותר, באנשי מקצוע שדוברים את אותה שפה, את התרבות ושפתן. שלא לדבר על כך שההדרכה והמודעות לנושא זה היא נמוכה מאוד, בקרב כל המערכות שתפקידן לטפל בתלונות.
בין כך וכך, אנחנו חייבים כחברה, לזכור את אותן נשים שידן רחוקה מלגשת, בגלל בירוקרטיה, או בגלל חוסר הנגשת המערכת לשפות אחרות, ובהן לשפת הסימנים, או בגלל דברים חסמים אחרים. ועלינו כחברה, לפתוח את שערינו, להקשיב לאנשים מתוכנו ולהביא את הפתרונות האפשריים על מנת לסייע לכל הנזקקים להתקרב בצורה המיטבית אל הצדק.
באשר להארווי ווינשטיין, כאדם וכאישה לנשים, כולי תקווה שרשויות המדינה והמשפט ימצו את החוק ויביאו את הצדק אל האור.