חשבתם פעם מה קורה עם הפרות ברפת בישובי עוטף עזה בזמן נפילת טילים?

יוני דמרי, רפתן:

דמיינו את התסריט הבא:

אתם נמצאים במקום העבודה שלכם במשרד, בחנות או באזור תעשייה כלשהו

פתאום, וללא התרעה מוקדמת- אזעקה. טילים ומרגמות עפים מעליכם ואתם, במקום לברוח ולמצוא מחסה כמו כל אחד אחר, מחליטים להישאר במקום ולהמשיך לעבוד כרגיל.

זה אולי נשמע לכם כמו סצנה מסרט אימה או מדע בדיוני. אז זהו שלא, לפחות לא אצלנו, הרפתנים.

אני, יוני ממושב גילת, בן 36, ורפתן כבר מעל 20 שנה. אבא של זיו, רז ואלה ואני נשוי באושר למור.

אני וחבריי למקצוע אנחנו הרפתנים שגרים ועובדים ביישובי עוטף עזה. אנחנו האנשים שאחראים על החלב בקפה שלכם, על הגבינה הצהובה בטוסט שלכם, על הפיצה שאתם מזמינים כשבאים חברים.

אנחנו אלו שספגנו וסופגים בכל מבצע צבאי, ולפעמים בסתם ימים שבשגרה, טילים ורקטות ללא הפסקה. וכשיש טילים, אנחנו עדיין ממשיכים לעבוד ברפת.

למה אנחנו ממשיכים לעבוד, אתם שואלים?

כי את הפרות שלנו אנחנו לא עוזבים ולא נוטשים. גם לא כשהחיים שלנו בסכנה, כשנשמעים פיצוצים של יירוטים או של נפילות, הפרות עוברות טראומה יומיומית ואנחנו, הרפתנים, צריכים להיות שם ולהרגיע אותן.

אנחנו לא מבקשים מכם אות הוקרה או פרס מהמדינה אבל אנחנו רוצים שבחג השבועות הקרוב, כשאתם ניגשים אל מדפי מוצרי החלב, תחשבו קצת עלינו, הרפתנים הישראלים וגם על הפרות שלנו, שמייצרות חלב כחול לבן, בשבילכם.