סיפור עצוב על ייעודה של האישה בעולם החרדי

ברוריה עמאר, אשת תקשורת חוזרת בשאלה

כשהייתי נערה מתבגרת, הייתי עולה מדיי יום לאוטובוס בדרך לבית הספר. חוויה סתמית וחסרת משמעות, נכון? לא כשאת אישה בעולם החרדי.

פעם, לפני חיים שלמים, הייתי חרדית ומדיי בוקר, הייתי נוסעת לבית הספר באוטובוס למהדרין, בעודי לבושה מאד צנוע; חולצת תלבושת מכופתרת עד הצוואר, חצאית כפלים, גרביונים וללא איפור, כראוי לבת ישראל.

הייתי עולה מהדלת האחורית, ואז צועדת קדימה אל עבר הנהג, כדי לשלם על הנסיעה. כל צעידה כזו שלי, בין כל הגברים שומרי העיניים, העלתה את מפלס החרדות בליבי והשפילה את הביטחון שלי.

המחשבות שרצות במוח מאשימות אותי בהכשלת ציבור שלם של גברים צדיקים ושמורים. אברכי "משי" שכל רצונם הוא ליישב בשלווה ולהגיע הביתה ללא הרהורי עבירה, לאישה ולילדים.

ובחזרה להווה. בחודש שעבר הודיעה פרקליטות המדינה לרות עוקשי, חברתי, שהיא סוגרת את התיק הפלילי נגד "הרב" יהודה לייב אוירבך, מי שהיה המטפל שלה ולטענתה תקף אותה מינית.

מילה שלה, נגד מילה שלו? לא רק

בכתב האישום היו מתלוננות חרדיות נוספות, שמודות במגע מיני שלהן איתו תוך כדי הטיפול, אך נוטלות את כל האשמה עליהן ולא מוכנות לדבר בו סרה.

למה שיתנהגו כך? כי ככה זה שם. בדיוק כמו באוטובוס. שם - האישה אחראית להכל.

האג'נדה החרדית - חרדתית, וסוברת כי ייעודה של האישה הוא לשמור על הגבר ולסייע לו לעבור את העולם הזה בשלום, להיות עזר כנגדו וכנגד היצר הבהמי שלו, וכל מה שהיא עושה מעבר לזה מכניס אותה ואת הגבר לאזור סכנה.

אז מצד אחד, נמצא בית המשפט שידיו כבולות, ומצד שני – עומדות הנשים החרדיות שלא מכירות דרך אחרת.

ואני מסתכלת מהצד, ושואלת: מאיפה תגיע הישועה? ועל כתפי מי מוטלת האחריות לשים לזה סוף?