"המדינה שלי ושל המוני אלמנים ואלמנות מונעת מאיתנו את זכותנו הבסיסית להמשיך הלאה"

לירן עבד:

"בערב ראש השנה, לפני שש שנים,

השמיים נפלו עליי ועל משפחתי

שי, בעלי ואב בנותיי, נהרג בתאונת דרכים

באסון הטרגי שפקד אותי

מצאתי את עצמי אלמנה בת 27 עם שתי ילדות, תינוקות, בבית.

סובביי, בניסיון לעודד אותי, אמרו תמיד:

"את עוד צעירה. החיים לפנייך. את תתחתני שוב. את עוד תקימי משפחה חדשה".

אבל המדינה שלי חושבת אחרת.

המדינה שלי ושל המוני אלמנים ואלמנות במצבי מונעת מאיתנו את זכותנו הבסיסית להמשיך הלאה ולשקם את החיים.

המדינה, למעשה, מעודדת אותנו להישאר לבד.

המדינה שלנו גוזרת עלינו גזר דין כבד מנשוא.

אם לא עברנו מספיק אז המדינה דואגת שנמשיך לעבור. שנישאר לבד, אחרת נאבד את זכויותינו המאוד בסיסיות.

כמה אבסורד זה שבמדינה מתוקנת ב-2018, אלמנות ואלמנות לא יכולים להתחתן, או אפילו רק לחיות בזוגיות, שמא יפסידו את זכויותיהם?

כמה אבסורד זה שהמדינה מצפה בשנת 2018 מגבר שחי לצד אלמנה ויתומים לפרנס אותם על כל צרכיהם, בעוד המדינה עצמה פשוט מתנערת מכל אחריות.

קחו למשל מקרה שבו אותו גבר הוא גרוש שאמור לפרנס בראש ובראשונה את ילדיו – איך הוא אמור להתמודד עם ה"עול" של הזוגיות החדשה עם אותה אלמנה?

גם שיקום האלמנות שמציע ביטוח לאומי מותנה במספר תנאים – וכך, במקום לעזור בשיקום, הם כמעט מעודדים את העוני, האומללות והמסכנות לכל החיים.

אני מכבדת ומוקירה בכל לבי את אלמני ואלמנות צה"ל, אבל חשוב להבין שאובדן הוא אובדן, כאב הוא כאב, שכול הוא שכול – כן, הילדות שלי יתומות ואני אלמנה.

אנחנו אזרחים משלמים מסים שנקלעו למצב לא רגיל – אם מבחינה כלכלית, אם מבחינה נפשית – האם אני יכולה להתמודד עם הטראומה שלי ושל הילדות שלי לבד? תאמינו לי שלא.

זה הסיפור שלי ושל עוד הרבה אלמנות ואלמנים בישראל – ומדינת ישראל צריכה לקחת על זה אחריות".