אין דבר כזה "מאוחר מידיי" כשמדובר בתלונה על הטרדה מינית
לשרון כידון יש מה להגיד לכל אלה שמזדעקים ותמהים "למה היא נזכרה עכשיו אחרי 15 שנה?"
בואו נדבר על 15 שנה
כל אלה שמזדעקים ותמהים "למה היא נזכרה עכשיו אחרי 15 שנה?"
אנחנו הרי מגוללים כל יום סיפורים שהשפיעו עלינו ועיצבו אותנו , סיפורים שאירעו בין הילדות לשירות הצבאי וזה הרי ממש בסדר ומקובל...
כמה אנשי צבא ממשיכים להתהדר בסיפורים שאירעו לפני עשרים ושלושים שנה ונושאים את העיטור כשם משפחה: ההוא מהמיתלה, ההוא מהבכא, ההוא שהפיל כך וכך מטוסים. אף אחד לא אומר זה היה מזמן , לפני עשרות שנים , זה כבר נמחק..
אבל אירוע שהתרחש בתקופה שבה היינו זוטרות, או חלשות, כשלא היה מקובל לדבר, כשהדמות שפגעה בנו הייתה מקור ההכנסה שלנו, כשלא רצינו להיות "טראבל מייקר" ועוד אלף סיבות אחרות – זה לא ראוי , את זה קשה לקבל!
כמה ראיונות חושפניים התפרסמו , בהם גברים מגוללים טראומות ופוסט טראומות שחוו בשירות הצבאי ואף אחד לא שאל – למה עכשיו?
כמה שיחות על ספת הפסיכולוג התקיימו על אירועי ילדות שנשכחו והודחקו – ואף אחד לא שאל למה עכשיו?
כמה ארועים משפחתיים התפוצצו בגלל פצעים נושנים שלא הגלידו ואף אחד לא שאל למה עכשיו?
אז למה עכשיו? ככה.
כי בשלה ההבנה, כי רבות ואמיצות דיברו. כי נעשה צדק ציבורי. כי השתנו הכללים. כי הגיעה העת!