פרובוקציה זולה או כל האמת בפנים?

מתייגים אותי כפרובוקציה מהלכת – שיבוט של דודו אלהרר עם יורם שפטל– רק יותר סקסי ועם יותר שיער.

שואלים אם אני אומר דברים קיצוניים בשביל ה-fun או שזה חלק מניסוי חברתי.

האמת היא שאני דווקא בן אדם רציונלי, שמנסה לשפוט דברים לגופם.

אז זה נכון שכמעט כל המשוגעים בטוחים שהם בסדר והעולם השתגע, אבל מצד שני זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

בלטינית קוראים למה שאני עושה Carpe diem: תפוס את היום; לחיות את החיים עכשיו בלי לחשוב מה יקרה אחרי המוות, כי אני לא באמת אהיה כאן אחרי המוות. הגיוני, לא?

 

אנשים שעוצרים אותי ברחוב לסלפי או פונים אלי בפייסבוק אומרים לעתים קרובות שאני בעצם צודק שעדיף לבלות שלוש שנים בברלין ולא בגולני, שסבתא יהודיה היא לא נימוק מספיק חזק להנפיק תעודת זהות כחולה לכל פאקיר עם איידס מהעולם השלישי, ושלהביא ילדים זה בזבוז של זמן וכסף,

אבל מתחננים שלא אעז לפרסם שהם תומכים בדעות שלי כי יפטרו אותם מהעבודה, לא יקבלו את הילדים שלהם לחוג קרמיקה בבית ספר והם יעשו בושות למשפחה.

אני - בניגוד לאתם פחדנים - לא מחפש עבודה בישראל, אין לי ילדים, וגם משפחה שתתבייש בי אין מאז שהוריי הלכו לאכול דשא. אז אני יכול לומר מה שאני חושב.

כמובן, פה ושם יהיו צ'חצ'חים שיאיימו לדפוק מכות, אבל אפילו הם לא מספיק טיפשים לשבת בבית סוהר רק בשביל להרביץ לאמיר חצרוני.

 

שווה להיות פרובוקטור? שכל אחד יעשה את החשבון שלו. מניסיוני, אני יכול לומר שאת האורגזמות הכי טובות חוויתי כשאמרתי את מה שאני חושב בלי לחשוש שאני "קיצוני מדי".

 

עוד בדיבור:

לפני שדואגים למסתננים, בואו נדאג לתושבי דרום ת"א

כל הפייק ניוז סביב גירוש הפליטים