כולנו מכורים לזעזועים
כל 24 שעות משתלטת אמירה של מישהו על סדר היום הישראלי ויוצרת זעזוע עמוק. אברי גלעד על ההתמכרות שלנו לזעזועים
כל 24 שעות משתלטת אמירה של מישהו על סדר היום הישראלי ויוצרת זעזוע עמוק
עוד האמירה של מוטי יוגב על קהילת הלהט"ב מהדהדת
מגיע יונתן גפן על תמימי פרנק-סנש האומללה
גם לי היה לפני חודש הכבוד להיות חלק מהדבר הזה
"שמעתם מה הוא אמר?" מכה התקשורת בפעמוניה
ומיד אחר כך עונה ההמון: לפטר אותו! להחרים אותו!
אז מה אם הוא אמר?
אז עבר עליו רגע שבו הוא היה לא מכוונן עד הסוף או שניסה למשוך תשומת לב ויצא לו "מוצלח" מדי או שהוא לא במיטב שכלו, קורה
אז מה? מה אנחנו נסחפים לתוך זה? בשביל מה? מי מרוויח מזה ומה הרווח?
התקשורת מרוויחה, זה ברור. במקום להעסיק אנשים שחוקרים מה קורה באמת במעמקי הביצה
מספיקים אנשים שתרים את הרשת אחרי אמירות שאפשר ללבות. זה פשוט יותר זול
גם עכברי המקלדות שחייבים לייצר תוכן, אבל אין להם באמת מה להגיד - מרוויחים
הם יכולים להשתמש בכל ארסנל המילים הקשות שלהם ויש להם הצדקה
כי הוא אמר!
גם משחררי הנפיחות המילוליות שיוצרים את המהומה - מרוויחים לפעמים;
תשומת לב, תחושת חשיבות וחיבוק עז ממי שחושב כמותם
ומי מפסיד? כולנו מפסידים
במקום לעסוק בדיונים ערכיים אמיתיים, מסיחים את דעתנו ב"הוא אמר" ו"היא אמרה" וזעזוע וגינוי
הנגישות של כל אדם למרחב הציבורי מולידה המון אמירות לא טובות
חייבים לפתח עמידות, הכלה, חמלה והתעלמות פשוטה
זעזוע כל יממה לא טוב לנפש והופך אותנו למכורים לזעזועים
וכשאין זעזוע אמיתי בסביבה, אנחנו ממציאים אותו. זה פייק זעזוע
אל תקנו, אל תזדעזעו. הרוב בסדר
עוד בדיבור:
איך תסבירו את זה? גם דוסית וגם פתוחה ומודרנית
אני סבתא אגואיסטית ואני לא מתכוונת להתנצל על זה
האם רוצח בני ראוי לעונש מוות?