למה מי שמטפל בנו לא מסוגל להסתכל לנו בעיניים?
איך ניתן להאשים אנשים שעובדים בתנאים בלתי אפשריים בזה שפשוט נגמר להם הכוח?
השבוע הלכתי עם אמא שלי למרפאה, כדי שיחברו אותה למתקן שמנטר את פעילות הלב ל-24 שעות.
בכל הדקות הארוכות האלה שישבנו שם, הטכנאית, שחיברה את המתקן, לא הרימה עיניים פעם אחת אל אמא שלי. לא ראתה אותה, ואת הלב שלה שמפרפר מדאגה, לא אמרה מילה טובה או מרגיעה. רציתי לומר משהו ושתקתי. כי אני מכירה את הסטטיסטיקה.
כשליש מהעובדים בישראל מדווחים שהם מרגישים שחוקים. לחץ, עומס, מתח, דרישות שלא נגמרות, שעות ארוכות של עבודה שגולשות גם אל הבית ולא נותנות מנוחה, שעות שינה מועטות מדי, כל הדברים שמאפיינים את שוק העבודה הישראלי, גורמים לרבים מאתנו להרגיש שחוקים. מותשים פיזית ונפשית. מרוקנים. אין לנו כוח לראות את מי שמולנו. את בני הזוג שלנו, את הילדים שלנו, את הלקוחות, את האנשים שעומדים בתור, את החולים.
עובדי הייטק, עובדים סוציאליים, מורים, עורכי דין, מוקדנים, עובדי רשויות מקומיות, ויותר מכולם- הצוותים הרפואיים, האנשים שרוצים לטפל בנו, עובדים בתנאים בלתי אפשריים ומרגישים שאין להם כוח יותר. באירופה הבינו את זה מזמן. בארץ עוד לא, ואין אף אחד ששומר עליהם ועלינו.
לכן אתמול, עם אמא שלי, לא אמרתי כלום לטכנאית, כי ראיתי מולי אישה שחוקה. והלב שלי יצא אליה.
עוד במערכת עם מיקי חיימוביץ:
מחאת הנכים: זה לא רק המאבק שלהם, זה המאבק של כולנו