אני לא אראה היום את התינוק שלי. וזה קצת משמח אותי

היום יש לי יום ארוך בעבודה, מה שאומר שאני לא אספיק לראות את התינוק שלי. ואני קצת שמחה מזה.

שנה וחודשיים שאני אמא. זה כלום וזה המון. זה כיף וקשה ובלה בלה בלה קלישאות על קלישאות על קלישאות.

ושלא תבינו לא נכון, זה עונג צרוף להגיע הביתה אחר הצהריים ולפגוש את הפנים הזוהרות של התינוק, ואני הכי אוהבת אותו בעולם, הוא האור בחיי והנה שוב הקלישאות הארורות האלה,

אבל היום, כשקלטתי שעד שאגיע הביתה הוא כבר יהיה שבע, מקולח, לבוש ונוחר במיטה, ואני לא אצטרך לרוץ אחריו, לנדנד אותו, להקריא לו שוב שזה סופו של כל בלון, לעשות לו "קוקו!" 15 פעמים, לספוג התקף זעם כי לא נתתי לו ללקק את הגלגל של העגלה, לשכנע אותו לאכול את העגבנייה, לנקות אחריו את העגבנייה, ואז את החביתה והפשטידה והבננה, מהחולצה שלי, ובחלק ניכר מהזמן, הנה אני אומרת את זה: פשוט להשתעמם,

אז כן, שמחתי. המחשבה שהיום אני הולכת להגיע הביתה, לזרוק את התיק על הרצפה, להכין לי קערת קורנפלקס ענקית ולהירדם מול הטלוויזיה, בלי אף ענייני תינוקות, עושה אותי מאושרת.

ברור שזה גם מבאס, שלא אראה היום את היצור המתוק הזה שקורא לי אבא, וכשאני לא רואה אותו אני באמת מתגעגעת אליו, אבל היי- להתגעגע זה כיף! ולהיות הורה זה מעייף, אז אני שמחה להיות תקועה היום מול המחשב, לא למהר לשום מקום, ולהיות, גם אם רק לכמה שעות, אישה עובדת, ולא אמא עובדת.