המבצע שנמשך 50 ימים - ונגמר בתקווה לשקט בדרום • מסכמים עשור

יום חמישי בערב, 12 ביוני 2014. גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח המתינו לטרמפ בצומת אלון שבות, בדרך לבתיהם. סמוך לשעה 22:15, שני מחבלים מהזרוע הצבאית של חמאס חטפו אותם, ירו בהם והשליכו את הגופות לוואדי. 18 ימים נמשך מבצע "שובו אחים", ובמשך כשלושה שבועות מדינה שלמה קיוותה לסוף טוב. זה לא קרה.

יום לאחר שהשלושה הובאו למנוחות, הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר נחטף ונרצח על ידי יהודים בתור נקמה. הרוחות במדינה התלהטו. במקביל, ירי רקטי בלתי פוסק מרצועת עזה החל לעבר יישובי הדרום. משם, הדרך לעימות ארוך ומתמשך בין ישראל לחמאס הייתה קצרה. 4,594 רקטות ופצצות מרגמה, 735 יירוטים של כיפת ברזל, 64 נפילות בשטחי מגורים, 74 הרוגים ו-2,270 פצועים: ב-8 ביולי 2014 פתחה ישראל במבצע "צוק איתן", ו-50 ימים של לחימה יצאו לדרך. לרגל סיום העשור חזרנו לחיילים שלחמו בחזית, לבת הזוג שאיבדה את אהובה בקרב ולאישה שביתה ספג פגיעה ישירה של רקטה.

לכתבות נוספות בפרויקט מסכמים עשור

"קמתי לרגע מהמקום - ובדיוק שנייה אחרי פגע הפצמ"ר"

שמונה ימים לתוך המבצע, 143 מחבלים ניסו להסתנן דרך מנהרת טרור ולפגוע בקיבוץ סופה. בצה"ל, שעד לרגע זה תקפו את עזה רק מהאוויר, החליטו להסיר את הכפפות ולהיכנס קרקעית לרצועה. "הייתי חייל בסדיר, שהתחתן כמה חודשים לפני", נזכר גרשון ברום ששירת בחיל השריון. "ברגע שהודיעו לנו שנכנסים לעזה, ההרגשה הייתה מפחידה במיוחד. היינו בחוסר ודאות ולא ידענו מה נעשה בפנים. בנוסף, אני חששתי שאשתי תישאר אלמנה - ולמרות זאת, לא היה לי רגע של ספק שאכנס. אשתי אפילו אמרה לי 'אם אתה לא נכנס, אני נכנסת במקומך'".

ב-31.7 קיבל הצוות של ברום משימה נקודתית, ארבעה ק"מ בתוך הרצועה. "אחרי כמה שעות פעילות, התקדמנו לכיוון הגבול. כשהגענו לגדר קיבלנו הוראה לחכות לטנקים שיאספו אותנו", סיפר, "כך שבשלב הזה הייתה תחושה שהכול נגמר. רצינו לשתות קפה, לעשן סיגריה ולהירגע". הצוות פרק את הציוד והמתין לאיסוף. "פתאום, משום מקום, נשמע בום מטורף. זרקו לעברנו שני פצמ"רים". סרן עמרי טל, סרן לירן אדרי, רב סמל דניאל מרש, סמל ראשון שי קושניר וסמל ראשון נועם רוזנטל נהרגו במקום. "קרה לי נס אישי", אמר ברום, "קמתי לרגע מהמקום שלי - ובדיוק שנייה אחרי פגע הפצמ"ר. אם לא הייתי זז משם, האירוע היה נגמר אחרת מבחינתי".

בזמן התקרית, ברום היה אדם דתי, אבל האירוע טלטל את עולמו וגרם לו להוריד את הכיפה. "אחרי מה שקרה, התחילו אצלי תסמינים של פוסט-טראומה. מאז, אני שואל המון שאלות. 'למה מגיע לי להינצל?' 'למה אנשים כל כך נפלאים נהרגו?'. חזרתי בשאלה ואני עדיין בחיפוש". לדבריו, הוא חווה את הטראומה בכל לילה מחדש, אולם "משתיק אותה על הכרית". בזכות שני ילדיו ואשתו הוא מצליח להתמודד עם הקושי. לעיתים, הוא יוצא מביתו שבשילה ונוסע לרמת הגולן - שם, על שביל הגולן, בסמוך לכפר חרוב, הוקם מצפה עמרי לזכרו של עמרי טל. "המקום הזה הפך למוקד עלייה לרגל עבורי. אני מגיע וממלא מצברים".

"כשאבא שלי לא ענה, הבנתי שפז נהרג"

68 חיילים איבדו את חייהם במבצע. כולם הותירו מאחור הורים, אחים, בנות זוג, חברים וחלומות. אלה בר ופז אליהו הכירו כשהיו בני 14 במחנה של השומר הצעיר. "זו הייתה אהבת נעורים, אף אחד לא חשב שנהיה זוג כל כך הרבה שנים", סיפרה אלה. "עברנו יחד את התיכון, עשינו יחד שנת שירות בערד ובעצם עיצבנו אחד את השנייה. לא היה שלב בחיים שבו לא היינו שותפים לדרך".

"אחרי 'שובו אחים', הצוות שלו ירד לדרום, כך שבין לבין הוא מצא דרך להגיע לעבודה שלי ולהגיד לי שלום", הוסיפה אלה. "ראיתי אותו במשך שתי דקות והוא הלך. כמה ימים אחרי, הוא התקשר ואמר לי שהוא נכנס לעזה – וזו בעצם הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. האמת היא, שאף אחד מאיתנו לא לקח את זה יותר מדי קשה. כמובן שדאגתי, אבל הוא שידר לי ביטחון. האמנתי בכל ליבי שהכול יהיה בסדר ושלא יקרה לו כלום".

שבע שנים הם היו יחד עד שפז נהרג בהיתקלות ברצועה, בן 22 במותו. "הייתי בעבודה והרגשתי שאנשים מתחילים להתנהג מוזר. מה גם, קיבלתי הודעות מאנשים שלא הייתי איתם בקשר. הרגשתי שמשהו קורה, אבל לא באמת ידעתי מה". אלה המשיכה לקוות שהכול בסדר, אולם ברגע שראתה את מבטו של אביה בפתח מקום עבודתה – הבינה לבד. "הוא לא היה צריך להגיד כלום, והוא גם לא אמר כלום. כשביקשתי ממנו להבטיח לי שפז בסדר, ושאולי הוא רק נפצע, אבא לא ענה. הבנתי שפז נהרג".

וגם היום, כשהיא רואה צנחנים במדים או שומעת שיר שמעלה זיכרון, היא נזכרת באהוב נעוריה ולא מפסיקה להתגעגע. "איך אני היום? קשה לי לענות על השאלה הזו", הודתה. "אני עושה מאמץ כדי להמשיך לחיות. עמותת 'הותיר אחריו חברה', אשר מסייעת לחברות החללים, וגם משפחתו של פז עוזרים לי הרבה. בסופו של דבר", סיכמה, "אנחנו אנשים שמחים ומלאי חיים, ולבחור לחיות זו החלטה יום-יומית".

"כשהמדינה צריכה אותי היא יודעת למצוא אותי, אבל כשהיא צריכה לקחת עליי אחריות - היא נעלמת"

82,201 חיילי מילואים גויסו במבצע, בהם גם נדב צברי, מקיבוץ נחל עוז. כתושב העוטף, צברי הוא מהלוחמים שצוק איתן היה בשבילם מלחמה ממשית על הבית. "כל המשפחה שלי גרה בשער הנגב, ואני אישית גרתי באזור שש שנים לפני שהכול התחיל", סיפר צברי. "יום אחד היו מלא שיגורים ונפילות בשדרות, ואני זוכר שהיה רגע אחד שבו כל הבית רעד". מתוך ניסיון להמשיך בשגרה, הוא ישב לצפות בסרט - אבל שיחת טלפון אחת שינתה לו את התוכניות. "התקשרו לבשר שקיבלתי צו 8. לבשתי ארשת פנים רצינית, נשמתי עמוק והתגייסתי למשימה".

תפקידו של צברי היה, בין היתר, להיכנס לפאתי רצועת עזה כדי לחפות על הכוחות הלוחמים ולבצע תצפיות על מנהרות טרור. במשך חודש שלם הוא שכב במארבים, וכמעט שאיבד את חייו יותר מפעם אחת. "בזמן מארב, כאשר היה תורי לשמור, עלו מולי בקשר ואמרו שיש צלף שמנסה להוריד מישהו. אני הייתי החייל היחיד שהוציא את הראש מחוץ לסוללה - כך שהצלף בעצם ניסה להרוג אותי". לדבריו, הוא אכן שמע קולות ירי ברקע, אבל רק בדיעבד התברר לו שהקולות היו למעשה היריות שנורו לעברו - ובמזל, לא פגעו בו. במקרה אחר, שמע שריקה - וכתושב קיבוץ נחל עוז, כבר ידע לזהות שמדובר בשיגור רקטי. "צעקתי 'כולם ליפול למטה', וכל החיילים נשכבו על הרצפה. רגע לאחר מכן, רקטה התפוצצה כ-50 מטר מאיתנו".

צברי תיאר את התחושה באותם ימים כ"דריכות אין סופית. סכנת החיים נוכחת 24/7, וגם אחרי שיוצאים מעזה - קשה להתנער מההרגשה". ואמנם המבצע נגמר, אבל המלחמה של צברי רק התחילה. "החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. אחרי צוק איתן התחלתי ללמוד, אבל מי יכול היה להתרכז בלימודים כשהראש עדיין היה עסוק בלהישאר בחיים?" הוא עבר בין עבודות, נשר מלימודי התואר, סיים זוגיות ארוכה והרגיש כי "הכול נופל בין הידיים. לא הצלחתי לתת שם למה שעובר עליי".

מאז ועד היום, סובל צברי מתסמינים של פוסט-טראומה, אך טרם הוכר כנכה צה"ל באופן רשמי על ידי המדינה. "אני מתעורר בלילה עם זיעה קרה, שומע מחבלים מחוץ לבית, סובל מקוצר נשימה ומטיקים. אבא שלי מממן לי את הטיפולים שמחזיקים אותי שפוי". כבר שנתיים וחצי שהוא נלחם על מנת לקבל הכרה שאולי תעניק לו אחוזי נכות, אבל ההליך הבירוקרטי הצליח להתיש אותו כהוגן, וכמעט שגרם לו לוותר. "האופק לא נראה לעין", אמר. "לפעמים אני רוצה להרים ידיים. לא רוצה טובות מאף אחד. עשיתי מה שצריך ונדפקתי. כשהמדינה צריכה אותי היא יודעת למצוא אותי, אבל כשהיא צריכה לקחת עליי אחריות - היא נעלמת".

"אכן, קיימת מורכבות בנושא הפוסט-טראומטיים המוכרים כנכי צה"ל", הסביר שי שחף, דובר ארגון נכי צה"ל. "אנחנו הארגון הרשמי היחיד בארץ שמסייע לפצועים – 50 אלף במספר". לדבריו, כל חייל, כאשר הוא נפצע , הופך לחבר בארגון, אולם "חלק גדול מהנפגעים הפוסט-טראומטיים לא מוכרים. אגף השיקום במשרד הביטחון מערים קצת בעיות, אבל אנחנו כארגון מסייעים לנפגעים לקבל את אותה הכרה רשמית".

"הטיל נפל על הקומה האחרונה בבניין והרס הכול"

שחף, אשר בעצמו גויס בצו 8 להצטרף לכוחות הלוחמים בחיל השריון, סיפר: "קראו לי למילואים בשלב די מוקדם של המבצע. הגענו לשטחי הכינוס, התארגנו על ציוד, התאמנו ואחרי כמה ימים נכנסנו לעזה". את הכניסה תיאר כ"מפחידה. לא יודעים מה הולך לקרות. יש הרבה ירי מסביב והמון אי ודאות".

באותו מבצע הגדיל חמאס את טווח הירי והצליח להגיע עד לשרון - כאשר בדרך איים על אזורי השפלה, ירושלים וגוש דן. מאותו היום שבו הגיעו הרקטות לאזורים המרוחקים, נפתחו המקלטים בכל הערים. העורף הבין שמדובר במאבק של ממש ובצה"ל התחילו להפנים כי כבר לא מדובר באיום מקומי אלא בטווחים של מדינה שלמה.

בשביל ידידה בילו, תושבת אשדוד, האזעקות שנשמעו בעיר בקיץ 2014 היוו תזכורת עצובה במיוחד למה שקרה חמש שנים וחצי קודם לכן במהלך מבצע "עופרת יצוקה" - שגם הוא התרחש ברצועת עזה בעקבות הירי הרקטי המאסיבי לעבר ישראל. "הייתי בבית, השעה הייתה אחת בצהריים", נזכרה בילו, "נשמעה אזעקה וכל השכנים יצאו לחדר המדרגות כי אין לנו ממ"דים בבתים". רעש אדיר נשמע בכל הרחוב, הפגיעה הייתה ישירה. "הטיל נפל על הקומה האחרונה בבניין והרס הכול. התחושות היו קשות מאוד".

לאחר המבצע השתחרר שקט יחסי משני צדי הגבול במשך כשלוש שנים וחצי. עם זאת, הכרזתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בדצמבר 2017, כי יכיר בירושלים בירת ישראל, התסיסה מחדש את המתח ברצועה נגד ישראל. במארס 2018 התחילו ההפגנות בסמוך לגבול בכל יום שישי, מה שהוביל לעיתים לסבבי הסלמה במצבים של ירי על מתפרעים או ניסיון לפגוע בחיילי צה"ל.

חמש שנים עברו מאז אותו מבצע, וכולם כבר יודעים שלמרות תקופה של שקט - במהלך הזמן שחלף נשמעו לא מעט אזעקות ביישובי הדרום. מה שמוגדר לעיתים כ"טפטופים", הוא הגורם שמשבש את חייהם של רבים. נפגעי חרדה, ילדים מפוחדים, הורים שמנסים להרגיע ובעיקר פחד תמידי - כך נראים החיים בדרום הארץ, וכמעט שאף אחד מהסבבים - גם לא הטרי ברשימה, "חגורה שחורה", לא הצליחו להביא לשקט מוחלט ולחיים נטולי צבע אדום. "גם היום, אחרי עמוד ענק וצוק איתן, מפחיד לשמוע אזעקות. הטראומה נשארת", סיפרה בלו.

האם צוק איתן השיג את מטרותיו? התשובה נתונה לפרשנות, ובכל זאת - ההרגשה של חלק מהלוחמים בתום המבצע הייתה תחושת ניצחון. "הרגשנו שהיה מוצלח", סיכם שחף, "המטרה שלנו הייתי להשמיד מנהרות טרור, ורק הכוח שלי לבד חשף שלושה מהן. הרגשנו שעשינו עבודה טובה ושעמדנו במשימה - והרי היו כמה שנים של שקט יחסי".

שקט יחסי וחשש שאינו נגמר, ואף על פי כן - לא צברי, לא בילו - וככל הנראה גם רוב תושבי הדרום, לא מתכוונים לעבור ולגור במקום אחר. "אני נמצאת באשדוד כבר 53 שנים", אמרה בילו, "אני מאוד אוהבת את העיר הזו. נכון, המצב קשה וטראומטי, אבל למדנו לחיות עם הכול". צברי הוסיף כי "לא קמים ועוזבים בית. מה, נעשה הגירה המונית?", תהה. "אנחנו כמה מאות אלפי אנשים שמתמודדים עם המצב - אבל לפחות אנחנו מתמודדים עם זה יחד".