14 שנה אחרי: המשפחות שבות לזירת הפיגוע בו נפלו יקיריהן

בספטמבר 2004, מחבלת מתאבדת הגיעה כאשר מטען על גופה לצומת הגבעה הצרפתית שבירושלים. סמל ראשון יונתן טהיו וסמל ראשון מנשה קוממי, שוטרי מג"ב, התעקשו לבצע בידוק למפגעת, פעולה שגרמה למותם אך הצילה את חייהם של עשרות האנשים ששהו במקום באותן דקות. עיטור המופת הוענק לשניהם, שכן במעשה זה מנעו בגופם פיגוע תופת בירושלים, גילו נחישות, יוזמה ואומץ לב.

"בתור ילדה לא הבנתי את זה, לא הבנתי מה זה לאבד אח", סיפרה מעיין, אחותו של יונתן טהיו שהייתה בסך הכל בת ארבע כשאחיה נהרג, "הייתה לי סוג של הכחשה, שהוא לא באמת נהרג. ככל שגדלתי, זה משהו שליווה אותי והלך איתי לאורך כל השנים ועכשיו אני קצת יותר מבינה מה זה לאבד אח, להבין שהוא לא נמצא פה, ששבתות זה בלעדיו, חגים זה בלעדיו"

"זה היה יום רביעי, וסיימתי את הלימודים, הגעתי הביתה ואכלתי ארוחת צהריים - הכל התנהל בצורה מאוד שגרתית", שיחזר אחיו של יונתן, ישעיהו, "כעבור כמה זמן, הייתה תחושה שמשהו מתעורר, משהו קורה. אבא שלי הגיע מלמטה ואמר שיש פיגוע ושיש חיילים של מג"ב. אני לא זוכר שאמרו לי בפירוש שמשהו קרה לאח שלי, וברקע אני שומע את אמא שלי פשוט צורחת".

"בסביבות השעה 15:00 היה מבזק בחדשות ואמרו שהיה פיגוע", הוסיפה שרה, אחותו של יונתן, "ראינו, ודי דפדפנו את זה, אף אחד לא באמת חשב שזה יהיה כל כך קרוב. לא באמת קלטנו מה קרה. אף אחד לא בא ודיבר איתנו. פשוט היה בלאגן. תוך כדי הדברים התחילו להתבהר והבנו שהיה פיגוע ושיונתן נהרג".

14 שנים אחרי, חזרו שתי המשפחות למקום שבו איבדו את היקר להם מכל, המקום שבו שהוצבה אותה עמדת מג"ב בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים ולאותם הרגעים האחרונים שצרובים עמוק בזיכרון.

"אני מרגישה גאווה, כי זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת פה ואין לי איך לתאר את ההרגשה שאני מרגישה עכשיו", סיפרה מעיין בדמעות, שמשרתת בעצמה היום במג"ב, "זו באמת סגירת מעגל בשבילי, ואני נורא שמחה שהצלחתי לעשות סגירת מעגל עם עצמי ולהגיע לתפקיד שבו אני נמצאת. אני נורא גאה ללבוש את המדים שלי. זה ממש להנציח אותו".

רב פקד אלי תפילין, סגן מפקד הפלוגה בזמן הפיגוע סיפר כי "באותה תקופה הכותרות היו – 'השכפ"ץ של המדינה'". דוד מרקוביץ', שנפצע בפיגוע הוסיף: "הם פשוט הצילו את החיים שלנו. היום אני אבא לארבעה ילדים, וזה בזכות הלוחמים האלה".

מאז הפיגוע הקטלני, בני המשפחות שנכנסו למעגל השכול, נתמכות ומלוות בידי החברים ממשמר הגבול. יחד, הם מנציחים את הבנים ודואגים להשאיר את הזיכרון חי - אבל כואב. "אני לא אשכח את האירוע הזה כל חיי, עד שאעזוב את העולם כמו בני", שיתפה ויזנביש, אמו של יונתן, "כל עוד אני עומדת והולכת על הרגליים אני אמשיך לזכור אותו".

מעיין, אחותו הקטנה של יונתן, החליטה ללכת בדרכו ולהתגייס למשמר הגבול, שם היא משרתת כמש"קית נפגעים. בכך, בחרה לבנות את עתידה באותו המקום שלקח ממנה את היקר מכל. "לתפקיד הזה צריך בת שהיא רגישה, שתהיה שם בשביל המשפחות", סיפרה, "למדתי עם עצמי לשים את הסיפור שלי בצד ולהיות שם בשביל המשפחות, לא יותר מזה".