מיוחד: 69 שנות הכרעות של ראשי ממשלות

ב-69 שנות קיומה של מדינת ישראל עמדו בראשה 12 ראשי ממשלה, ולכל אחד מהם הייתה השפעה מהותית על אופייה של המדינה. לרגל יום העצמאות ריכזנו את הרגעים המכריעים והמשמעותיים בכהונה של כל אחד מראשי הממשלה מאז הקמת המדינה - אירועים ורגעים שהביאו אותנו עד הלום וקבעו כיצד תיראה המדינה, לרע ובעיקר לטוב.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

המלאכה לא הייתה פשוטה: בעוד בן-גוריון כיהן יותר מ-13 שנים ונתניהו מתקרב לשיאו של המנהיג שהכריז על הקמת המדינה (יותר מ-11 שנים), אצל חלק מראשי הממשלות - בהם למשל לוי אשכול ושמעון פרס - המהלכים הזכורים ביותר בוצעו דווקא כשהיו בתפקידים אחרים: כך למשל פרס הוביל להקמת הכור הגרעיני עוד בימיו כמנכ"ל משרד הביטחון ואשכול חנך כראש ממשלה את המוביל הארצי שהיה שותף להקמתו עוד כמייסד "מקורות". ובכל זאת הצלחנו לבודד שני אירועים משמעותיים מתקופת כהונתו של כל מנהיג - וסליחתנו בפני המהלכים שלא נכללו.

קשה לבחור רק שני מהלכים שהניע דוד בן-גוריון, מייסד מדינת ישראל והאיש שהכריז על הקמתה. בכל זאת בחרנו לציין שני רגעים חשובים במיוחד שהתרחשו אחרי הכרזת העצמאות: הראשון מבין השניים הוא הפקודה שקבעה כי צה"ל הוא הכוח הצבאי היחיד של ישראל - והובילה לפירוק המחתרות ואיחוד הכוחות הלוחמים. בסוף מאי 1948 פורסמה "פקודת צבא הגנה לישראל", בה נכתב כי "מוקם בזה צבא-הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא-הגנה לישראל על כל שורותיו".

עוד נכתב באותה החלטה כי "כל אדם המשרת בצבא-הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא-הגנה לישראל". בכך שם בן-גוריון קץ לקרבות בין המחתרות השונות מתקופת "המדינה שבדרך" וגם החל להכתיב את אופיו של צה"ל.

מאורע חשוב נוסף בהובלתו של בן גוריון שהשפיע על פני המדינה ותקציבה הוא הסכם השילומים עם גרמניה: בהסכם שנחתם ב-1952 התחייבה גרמניה המערבית להעביר לישראל "פיצוי על הסבל והנזק" שגרמה המדינה ליהודים בשואה. במסגרת ההסכם הועברו עשרות מיליארדי דולרים למדינת ישראל ולניצולים, בדמות "רנטות" (קצבאות חודשיות לניצולים) שמשולמות עד היום ונועדו לפצות על הסבל ולממן טיפול רפואי. ההסכם לווה במחאות סוערות בישראל, אך לבסוף אושר והוביל לתפנית כלכלית משמעותית עבור המדינה ועבור הניצולים עצמם.

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה בסוף 1953, החליף אותו משה שרת (שגם חתם על הסכם השילומים כשר חוץ). כהונתו הקצרה של שרת - פחות משנתיים - לוותה במתיחות ביטחונית רבה. לאחר הטבח במעלה עקרבים במרס 1954, בו נרצחו 12 בני אדם, שרת הורה לנציגי ישראל לפרוש מוועדת שביתת הנשק - לאחר שראש הוועדה סירב לגנות את ירדן וטען כי ייתכן ש"יהודים מזרחים" ביצעו את המתקפה. בהמשך אישר שרת הדיפלומט בלב כבד מספר פעולות תגמול מול ירדן ומצרים, ובראשן "פעולת עזה" ב-1955 בה נהרגו עשרות קצינים מצרים - בצעד שהוביל להסלמה הדרגתית.

המאורע השני שהעיב על כהונתו הקצרה של שרת היה פרשת "עסק הביש" - בעוד שרת ניסה להוביל מדיניות מתונה, אגף המודיעין של צה"ל הפעיל ללא ידיעת שרת חוליית טרור ומודיעין במצרים - שנתפסה ונשפטה וחלק מחבריה הוצאו להורג. בצמרת הביטחונית התגברו חילופי ההאשמות, ושרת לחץ על שר הביטחון פנחס לבון להתפטר, בתקווה שהמהלך יוביל להרגעת הרוחות, והחזיר את בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון. רק כששב בן-גוריון לראשות הממשלה הושב הסדר זמנית, אם כי הפרשה המשיכה לעורר הדים גם בשנת ה-60 והובילה לבסוף להתפטרות בן-גוריון ולטלטלה במפא"י.

ב-1963 החליף לוי אשכול את בן-גוריון: עם היבחרו הצהיר אשכול שימשיך בהקלות בממשל הצבאי ביהודה ושומרון ואמר כי הוא שואף שהממשל על ערביי הגדה "יהפוך לרואה ואינו נראה". ב-1966 החליט אשכול לבטל בפועל את הממשל הצבאי, כדי להקל על ערביי ישראל: גם שינויים פוליטיים פנימיים הובילו למהלך, שהפך לרשמי עם הודעתו של אשכול בנושא בדצמבר 1966. בהדרגה, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, צומצמו הגבלות התנועה - אך המנהל האזרחי תפס את מקומו של הממשל הצבאי.

ההכרעה שמזוהה יותר מכל עם כהונתו של אשכול, כמובן, היא ההחלטה על "מכה מקדימה" - לתקוף את צבאות ערב בתחילת מלחמת ששת הימים ולא לחכות למתקפה מצידם. לאחר שבועות של התלבטות ומתחים דיפולמטיים, שזכו לכינוי "תקופת ההמתנה", החליט אשכול יחד עם שר הביטחון הטרי משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין על התקיפה המקדימה - "מבצע מוקד" - בו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק ניכר מחילות האוויר של מצרים וסוריה.

לאחר פטירתו של לוי אשכול מונתה גולדה מאיר ב-1969 לראשת הממשלה - והייתה לאישה הראשונה והיחידה עד כה שכיהנה בתפקיד. בשנים אלו התגברו פעולות הטרור הפלסטיני הבינלאומי, ובראשם טבח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. בעקבות המתקפה, החליטה מאיר על מבצע לחיסול ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור": במבצע שזכה לשם "זעם האל" חיסלו אנשי המוסד 8 מבכירי הארגון במבצעים חשאיים ומסוכנים, שכללו גם תחבולות פסיכולוגיות.

הטרוריסט הבכיר ביותר שחוסל במסגרת המבצע הממושך הוא עלי חסן סלאמה, ראש ארגון "ספטמבר השחור", שנהרג בפיצוץ מכונית תופת בביירות ב-1979. חמש שנים קודם לכן חוסל בטעות מלצר מרוקני בשם אחמד בושיקי בנורווגיה, לאחר שאנשי המוסד סברו שמדובר בסלאמה: האירוע הוביל להסתבכות משפטית ומדינית והמבצע לחיסולו של סלאמה "הוקפא" לחמש שנים.

החלטה נוספת של גולדה מאיר שהשפיעה רבות על המצב המדיני והביטחוני באזור הייתה קבלת "תכנית רוג'רס" - היוזמה האמריקנית שהובילה להפסקת מלחמת ההתשה. ארה"ב שאפה להפסיק את הלחימה, שהובילה למותם של מאות חיילים ואזרחים לאחר מלחמת ששת הימים: ישראל קיבלה מטוסי פנטום וחיל האוויר הישראלי ביצע בתקופה זו תקיפות בעומק מצרים: מהלכים אלו הובילו למשא ומתן ישיר בין ישראל למצרים בתיווך אמריקני. למרות התנגדות פוליטית בממשלתה של מאיר, ראשת הממשלה אישרה את המהלך שהביא להפסקת הלחימה - וגם לפירוק ממשלת האחדות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התפטרה גולדה מאיר, ויצחק רבין החליף אותה בראשות הממשלה. גם כהונתו לוותה במאבק מתמשך בטרור הפלסטיני בארץ ובחו"ל: ביוני 1976 נחטף מטוס של "אייר פראנס", שהמריא מנתב"ג לפריז, ובו 228 נוסעים ו-12 אנשי צוות. הטרוריסטים שחטפו את המטוס - מהפכנים גרמנים ומחבלים פלסטינים - הורו לטייסים לנחות באנטבה שבאוגנדה ולחנות בנמל התעופה. לאחר דיונים ממושכים וסירוב להיכנע לדרישות המחבלים, אישר רבין את מבצע "כדור הרעם" לשחרור החטופים מאנטבה - למרות המרחק הרב והחשש שהמבצע יסתבך.

המודיעין שהשיג צה"ל, יחד עם הפעולה האמיצה של כוחות צה"ל הובילו לשחרור הנוסעים במבצע מורכב ומתוחכם: ב-3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם לוחמי סיירת מטכ"ל, צנחנים וגולני. החיילים התחפשו לשיירה שמלווה את מנהיג אוגנדה אידי אמין, פרצו לאזור בו הוחזקו החטופים, הרגו את המחבלים ושחררו את רוב החטופים. במבצע נהרגו שלושה בני ערובה (ואחת נוספת, דורה בלוך ז"ל, נרצחה באנטבה לאחר המבצע): סא"ל יוני נתניהו, שהוביל את כוח הפריצה, נהרג בחילופי האש - אך למרות האבידות, הפעולה הוגדרה כהצלחה ואף זכתה לשבחים ברחבי העולם.

בכהונתו השנייה של רבין בראשות הממשלה (1992-1995) הוא הוביל מהלכים מדינים משמעותיים ובראשם הסכמי אוסלו עם ארגון אש"ף. ההסכם הראשון נחתם בספטמבר 1993, כלל הכרה הדדית וניסח מספר צעדים בדרך להסדר מדיני. מטרת ההסכם שגובש בין הצדדים: סיום הסכסוך, קץ לתביעות העתידיות והקמת ממשל עצמאי לפלסטינים. ב-1995 נחתם הסכם ביניים נוסף - "אוסלו ב'": ההסכמים התקבלו בעולם בברכה ורבין, יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת, זכו בפרס נובל לשלום. בארץ עוררו ההסכמים מחלוקת עזה ואף אלימות ואיומים כלפי רבין, שנרצח בנובמבר 1995 בשל מהלכיו.

לאחר התפטרותו של רבין מראשות הממשלה ב-1977, נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה - ולראשונה בתולדות המדינה עלה הליכוד לשלטון ("מהפך"). בשנות כהונתו קיבל בגין מספר החלטות חשובות: הבולטת שבהן היא הסכם השלום עם מצרים, שהפתיע רבים והוביל להפסקת העוינות בין המדינות לאחר כ-30 שנים של לחימה ומתקפות הדדיות. לאחר שנשיא מצרים אנואר סאדאת הפגין נכונות למהלך מדיני ואף הגיע לארץ, חתמו השניים במרס 1979 על הסכם השלום - במסגרתו נסוגה ישראל מסיני בשנת 1982.

מהלך דרמטי נוסף שבוצע בכהונתו של בגין הוא תקיפת הכור העירקי ב-1981 (מבצע "אופרה"). התקיפה אמנם בוצעה זמן קצר לפני הבחירות, אך תוכננה במשך כשנתיים עד שאושרה סופית: מטוסי חיל האוויר גרמו נזק רב לכור העירקי, שהיה בשלבי פיתוח מתקדמים. המטוסים לא הותקפו ושבו בשלום לבסיסם, בעוד בצד העירקי נרשמו אבידות ונגרם נזק רב. ההפצצה זכתה לגינוי בעולם, אך ארה"ב בירכה את ישראל על המהלך.

ב-1984 נבחר שמעון פרס לראש הממשלה במסגרת רוטציה עם יצחק שמיר. עם כניסתו לתפקיד ניצב פרס בפני משבר כלכלי ואינפלציה משתוללת: ב-1985, לאחר דיונים ממושכים, יזם פרס את "תכנית הייצוב הכלכלית" - מהלך דרמטי ששינה את פני המשק. בין הצעדים שננקטו: הפחתת הגירעון, הקפאת השכר והמחירים, הוצאת מטבע חדש (השקל החדש) והכרזה על מצב חירום כלכלי וצעדים חד-צדדיים בנוגע להסכמי שכר. למרות שרבים משרי הליכוד התנגדו, פרס הצליח להעביר את המהלך בממשלה ובכנסת: האינפלציה נבלמה באופן חד, אך למשק נדרשו מספר שנים על מנת להתאושש.

כבר בתחילת כהונתו נאלץ פרס להתמודד עם מצוקת יהודי אתיופיה, שביקשו לעלות לארץ וסבלו מתנאים קשים בארצם וגם במחנות מעבר. פרס החליט כי כוחות של חיל הים ומטוסים ישראלים יביאו לארץ כ-5,000 מיהודי אתיופיה במסגרת "מבצע משה": המבצע הרגיש והחשאי כלל גם מעורבות של סודן המוסלמית, שדרשה כי הנושא לא ידווח בתקשורת.

ב-1985 הודלף לתקשורת הנושא בעקבות דברים שאמר יו"ר הסוכנות היהודית אריה דולצ'ין לתורמים, ושמעון פרס אישר את הגעת הטיסות מסודן לכתבים. הדבר הוביל להפסקת המבצע, אך עוד באותה שנה יצא לפועל "מבצע שבא" - בסיוע ארה"ב - שהעלה כ-500 מיהודי אתיופיה שנותרו במחנות הפליטים בסודן. המבצעים הקטנים והחשאיים נמשכו במהלך שנות ה-80, עד ל"מבצע שלמה" שיצא לפועל ב-1991.

ב-1985 החליף יצחק שמיר את שמעון פרס בראשות הממשלה, וכיהן בתפקיד עד 1992. בסוף שנות ה-80 החלה העלייה היהודית הגדולה מברית המועצות, שהתעצמה מ-1990: התפרקות הגוש הסובייטי הובילה לפתיחת שערי ברית המועצות. כמו כן בוטל ה"עונש" הכלכלי לאזרחי ברית המועצות שרצו לעלות לישראל, לאחר שבעבר נאלצו לוותר על נכסיהם. כדי להקל על קליטתם בארץ, קיבלו העולים מהמדינה סל קליטה כספי והטבות ברכישת דירות. מכיוון שבישראל לא היו מספיק דירות לקלוט בהן את העולים, הקימה המדינה אתרי קראוונים שתנאי המחייה בהם היו קשים.

עלייתם של כמיליון יהודים במהלך השנים הובילה לשינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים רבים - ובחלק מהמקרים גם לקשיי קליטה שנמשכים עד היום. כמו כן היחס לחלק מהעולים שזיקתם ליהדות חלשה יותר כאזרחים סוג ב' - ובראשם האיסור לקבור חיילים שאינם יהודים בבתי הקברות הצבאיים - יצר מתחים רבים. בנוסף, עולים רבים התקשו להשתלב בשוק העבודה הישראלי במקצועות בהם עבדו קודם לכן - ונאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות, בעוד אחרים השתלבו בתחומים רבים בחברה - מדע, רפואה, אמנות וגם בפוליטיקה. בשנת 2000 הגיע ארצה העולה המיליון מברית המועצות.

למרות היותו נץ מדיני, שמיר השתתף במפתיע בוועידת השלום במדריד במאי 1991: ממשלות ארה"ב וברית המועצות תמכו בהשתתפות ישראל בשיחות. המהלך המדיני - שכלל שיחות דו צדדיות עם סוריה ולבנון וגם עם משלחת ירדנית-פלסטינית - זכו לביקורת רבה בימין והובילו לפרישה של שלוש מפלגות (התחייה, צומת ומולדת) מהממשלה. ברבות הימים נחשבת ועידת מדריד כצעד הראשון ללגיטימציה של נציגי אש"ף, שהובילה לשיחות ולהסכמי אוסלו בממשלתו של רבין. מנגד, זו הייתה הפעם הראשונה בה מדינות ערביות (חוץ ממצרים) הכירו בישראל באופן רשמי.

בנימין נתניהו נבחר לראשונה ב-1996 וכיהן בתפקיד עד לשנת 1999 - וב-2009 הוא חזר למשכן ראש הממשלה. ב-2011 קיבל נתניהו את אחת ההחלטות הקשות במהלך כהונתו הממושכת: לאחר דיונים ממושכים ומגעים סודיים, הושגה באוקטובר 2011 עסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט משבי חמאס - בתמורה ל-1,027 אסירים ומחבלים. במסגרת העסקה, שזכתה באותם ימים לתמיכה ציבורית רחבה, שוחררו חלק מבכירי המחבלים שישבו בכלא הישראלי.

בעקבות גל ההסתננות לישראל מסיני, וגם האיום הביטחוני שנשקף מארגוני טרור בחצי האי, החליטה הממשלה בראשות נתניהו על חידוש בניית גדר בדרום. המהלך החל עוד בתקופת ממשלת אולמרט אך עוכב בשל התנגדות בממשלה, אך עם חזרתו של נתניהו לשלטון הוא הורה להמשיך ולבנות את הגדר כדי לבלום את ההסתננות.

בדצמבר 2013 הושלמה בניית הגדר, מרפיח ועד אילת, בעלות של מיליארד ו-600 מיליון שקלים. לפי נתוני הממשלה, הגדר שאורכה 245 קילומטרים הפחיתה באופן משמעותי את כניסת מבקשי המקלט והעבודה לישראל.

קפיצה קטנה אחורה בזמן: ב-1999 ניצח אהוד ברק את נתניהו בבחירות. במהלך כהונתו - הקצרה ביותר מבין ראשי הממשלה - הניע ברק מספר מהלכים שהשפיעו על מדינת ישראל: במאי 2000, שנה לאחר הבחירות, מימש ברק את אחת מהבטחות הקמפיין והוציא את צה"ל מלבנון לחלוטין, לאחר שנים עקובות מדם ומחאה ציבורית נרחבת. למרות מספר דיונים בינלאומיים, הפינוי נעשה באופן חד-צדדי וגם חפוז יחסית - ומוצבים בעומק רצועת הביטחון פונו באישון ליל.

בנוסף ניסה ברק לדחוף את יאסר ערפאת להסכם מדיני מקיף: המגעים הגיעו לשיאם בוועידת קמפ דייוויד ביולי 2000, כאשר נשיא ארה"ב ביל קלינטון כינס את השניים. לאחר שבועיים מתוחים ורווי הדלפות וגם האשמות הדדיות, הסתיימו השיחות ללא הסכמה - למרות שהצעותיו של ברק הוגדרו אז כ"נדיבות".

מנגד טענו הפלסטינים כי ההצעה לא הייתה כנה ומספקת: קלינטון האשים את ערפאת בכשלון השיחות, וברק טען כי "אין פרטנר בשעה זו". המתיחות נמשכה, ובסוף חודש ספטמבר באותה שנה פרצו מהומות שהידרדרו לאינתיפאדה השנייה ולאירועי "אוקטובר 2000", בהם נהרגו 14 בני אדם - מרביתם ערביי ישראל.

ב-2001 ניצח אריאל שרון את ברק, בצל האינתיפאדה השנייה וגלי הפיגועים. מלבד מהלכי הבלימה הביטחוניים, ובראשם מבצע "חומת מגן", התמודד שרון גם עם מצב כלכלי לא פשוט. הממשלה בהנהגתו, בה כיהן נתניהו כשר אוצר, הובילה שינויים כלכליים מרחיקי לכת: ב-2003 קוצצו קצבאות המוסד לביטוח לאומי במטרה לעודד עבודה, קצבאות הילדים הופחתו באופן ניכר - ומנגד הופחתו מסים והממשלה קידמה הפרטה של חברות ציבוריות, בהן אל על, צים ובזק.

בעוד המדדים הכלכליים של ישראל הציגו שיפור בעקבות התכנית הכלכלית, חלק מהמהלכים - ובעיקר קיצוץ הקצבאות - זכו להתנגדות ציבורית: גל שביתות החל במגזר הציבורי, ומחאת האמהות החד-הוריות שהובילה ויקי קנפו עלתה לכותרות. לאחר מספר שנים העלתה שוב הממשלה את קצבאות הילדים, אך חלק מהצעדים הכלכליים שננקטו אז הותירו חותם על המשק עד היום.

ב-2003 הכריז שרון על כוונתו לבצע את תכנית ההתנתקות והסביר כי יש לפנות את היישובים היהודיים ברצועת עזה מטעמים ביטחוניים. האיש שכונה "אבי ההתנחלויות" אמנם הפסיד במשאל פנימי בליכוד על התכנית, אך בכנסת זכה המהלך לרוב של 67 חברי כנסת מול 45. הצעד גרם לבסוף לפיצול הליכוד והקמת "קדימה".

מתנגדי התכנית טענו כי שרון מבצע את התכנית כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מהחקירות הפליליות שהתנהלו כנגדו וכנגד שני בניו. לבסוף החלה ההתנתקות בפועל ב-15 באוגוסט 2005 ונמשכה שמונה ימים, בהם פונו באופן חד צדדי כל הישובים היהודיים ברצועת עזה וארבע התיישבויות יהודיות בשומרון. בסך הכול פונו מבתיהם 8,800 תושבים ועוד 5,000 מפגינים שהסתננו לרצועה.

את שרון, שהתמוטט ואושפז, החליף אהוד אולמרט - בתחילה כממלא מקום ולאחר מכן כראש ממשלה נבחר בראשות מפלגת "קדימה". תוך חודשים ספורים מתחילת כהונתו קיבל אולמרט החלטה קשה ושנויה במחלוקת - היציאה למלחמת לבנון השנייה. לאחר המתקפה המשולבת בה נחטפו שני חיילי צה"ל - אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל - ונהרגו שלושה נוספים, צה"ל הגיב בתקיפה ארטילרית כבדה. הממשלה התכנסה והודיעה על יציאה למבצע - ובשלב הראשון צה"ל תקף מהאוויר יעדים מרכזיים בלבנון והתמקד באזור ביירות.

מנגד, ארגון חיזבאללה המשיך לירות קטיושות לעבר ערי ישראל, להכניס מאות אלפי ישראלים למקלטים - וגם לפגוע באונייה אח"י חנית ולהרוג ארבע מאנשי צוותה. לכך הצטרפה גם הטרגדיה בכפר גלעדי, כאשר 12 חיילי מילואים נהרגו מפגיעה קטלנית. בעקבות זאת החליטה הממשלה על מבצע קרקעי רחב היקף - שיצא לפועל ב-11 באוגוסט 2006. תוך זמן קצר קראה מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש (החלטה 1701), וצה"ל המשיך במבצע ליממה נוספת ועקובה מדם. לאחר המלחמה התפטרו בכירים רבים - בהם שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ: ועדת חקירה ממשלתית (ועדת וינוגרד) מתחה ביקורת חריפה על ניהול המלחמה אך לא הסיקה מסקנות אישיות.

ב-6 בספטמבר 2007 הופצץ בעומק סוריה, באזור דיר א-זור, מתקן שנחשד ככור גרעיני. התקשורת הבינלאומית ייחסה את תקיפת הכור בסוריה לחיל האוויר הישראלי, אבל ישראל סירבה לאשר את מעורבותה.

למרות ההכחשות מישראל, בנימין נתניהו - שהיה אז יו"ר האופוזיציה - רמז בריאיון לערוץ הראשון כי ישראל מעורבת במקרה וכי הוא ידע על כך ו"נתן את ברכתו" לאולמרט. מנגד, פקחי האו"ם קבעו כי בניגוד להכחשות הסוריות, נמצאו במקום שרידים של אורניום המשמש כורים גרעיניים.