הקרב על התודעה: היסטוריה של הסתבכויות ביטחוניות-תקשורתיות

מותה של עיתונאית "אל-ג'זירה" שירין אבו עקלה הבוקר (רביעי) בג'נין גרר ביקורת חריפה ברחבי העולם על צה"ל ועל ישראל, וזו לא הפעם הראשונה בה ישראל נקלעת למצב הזה. האירוע המכונן בקרב על התודעה והגרסה היה מותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה, בספטמבר 2000.

א-דורה בן ה-12 נורה למוות סמוך לאביו בצומת נצרים שבעזה, מול מצלמות הטלוויזיה הצרפתית, בימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה. בתחילה צה"ל לקח אחריות על הירי, אבל אחרי שבוצע תחקיר ישראל התנערה מכך, וטענה שהוא נורה על ידי הצד הפלסטיני. קרב הנראטיב התגלגל שנים ארוכות, עד בית המשפט הצרפתי אפילו, וישראל לא הצליחה לשכנע איש בעולם הערבי או המערבי.

במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014 צה"ל הרג בטעות טראגית ארבעה ילדים פלסטינים בחוף עזה, על פי פרסומים זרים בטיל ששיגר מל"ט, שמפעיליו חשבו בטעות שמדובר בפעילי הקומנדו הימי של חמאס. בפועל הילדים שיחקו כדורגל, והאירוע הזה כמובן גרם לגל גינויים נגד ישראל.

במבצע שומר חומות, לפני שנה, חיל האוויר פוצץ ומוטט את מגדל אל ג'לא שברצועה. ישראל טענה, ובצדק, שבמגדל שכנו מעבדות של חמאס שעסקו בפעילות מבצעית, ושהיא הזהירה מראש ואיש לא נפגע. אלא שהיו בו גם מערכות של כלי תקשורת, אל-ג'זירה ו-AP, והעולם התקומם וגינה את הפגיעה בתשתית עיתונאית, כולל הבית הלבן.

כמעט כל פעולה צבאית של ישראל מול הטרור מתרחשת בשטח אורבני צפוף. לפעמים, יש בו גם עיתונאים. צה"ל מחפש מהבוקר ראיית זהב שתוכיח שלא לוחמינו הרגו את שירין, אבל גם אם כזו תימצא, היא תשכנע לצערנו בעיקר את הישראלים.

ומה עלול לקרות כשכל העולם פונה נגד הפעלת הכוח שלך?  להבדיל, להבדיל, ושוב להבדיל - אבל את זה לומד על בשרו עכשיו, אחד שמוכר בשם ולדימיר פוטין.