דילמת רפיח: ההכרעות שנדרשות למימוש יעדי המלחמה

עם צאת חג החירות, ישראל ניצבת בפני צומת חשוב - בין העמקת מלחמת עזה לבין אפשרות להפוגה, החזרת חלק מהחטופים והיערכות למערכה מדינית צבאית מול חיזבאללה. הממשלה קבעה לעצמה נוסחה שלא מגובה בתוכנית מעשית, לפיה בלי כיבוש רפיח - ישראל הפסידה במלחמה. בלחץ פוליטי בוטה, קולני ופופוליסטי, השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לוחצים להעמקת המלחמה: פינוי יותר ממיליון עזתים, כניסה, כיבוש וחיסול ארבעה גדודים של חמאס.

אין תוכנית או רעיון כיצד הקרב הזה יביא לשחרור חטופים. אין הסכם עם מצרים על הגבול הדרומי של עזה וקיימת סכנה לשלום עם קהיר. מול המהלך מתגבש לחץ בינלאומי שבמרכזו ארצות הברית, שעשויה להשפיע על דימוי הכוח ועל החימוש וההיערכות למערכה מול חיזבאללה ואירן.

ישראל מגיעה אליו כשרוב הכוח הצבאי שלה בכלל מחוץ לעזה, הקרע הפנימי בשיא, ההליכים בבית המשפט בהאג מתגלגלים, והמתח גובר בין האחראיים למחדל אוקטובר: ראש הממשלה, שר הביטחון והדרג ביטחוני, צוות לחוץ ולוחץ להישג צבאי מרשים - אבל שסיכוייו קטנים.

בצד השני האיום לפעולה ברפיח, אם היה אמין ומוגדר, עשוי לאפשר מהלך בתיווך מצרי שיביא לשחרור של בין עשרים לשלושים חטופים חיים. ישראל תאלץ לסגת מחלק מהשטחים בשליטתה, וההפוגה הזו אולי תסמן את סוף המלחמה. חמאס עדיין הכתובת היחידה בהיעדר חלופה - אין כניעה, אין מיטוט ואין פירוז ופירוק.

ההפוגה תאפשר לישראל לרכז מאמץ מדיני וצבאי מול חיזבאללה, הרחקת כוחות רדואן בהסכם או בעימות שישראל תצטרך עבורו לגיטימציה ותמיכה בינלאומית. ומשם, אולי, ברית אזורית מול סעודיה שתשמש מנוף אסטרטגי מול אירן.

מהלך כזה יאפשר לישראל להודיע על תאריך להחזרת התושבים בצפון ובדרום, ויצירת כללי התנהלות חדשים מול חיזבאללה וחמאס - תוך הכרה שהמערכה הזו תמשך חודשים אם לא שנים. אנחנו לא כפסע מניצחון והכרעה, אלא במסע ארוך, מתסכל וקשה.

המהלך הזה יצמצם את הפער בין הסיסמאות והרהב למציאות המורכבת, והוא עשוי להחזיר את ישראל לזירה המדינית האזורית והעולמית ולאפשר שינוי מהותי במערך הכוחות. המחיר שלו עשוי להיות פירוק הממשלה בהרכבה הנוכחי. הוא מהווה איום גדול יותר פוליטית, הבחירה בו קשה ודורשת שני דברים שיש בהם מחסור אקוטי בעת הזו: אחריות - ומנהיגות.