נתניהו נגד נתניהו: כך גרם ראש הממשלה לאובמה לאבד את סבלנותו
כראש ממשלת ישראל, אתה לא יכול לבקש מנשיא ארצות הברית ללכת לקראתך – ובו זמנית לא לעשות דבר ממה שהוא מבקש ממך • בנימין נתניהו מאמין בכל כוחו שעליו לעצור את החרב האיראנית המתהפכת מעל ראשו של העם היהודי, אבל הפחד לאבד את בסיס בוחריו הוא זה שמונע ממנו לפעול בכיוון הפלסטיני • את התוצאה, הלא נעימה, יפגוש נתניהו הערב בבית הלבן
את קריאת הכיוון לקראת הפגישה שנערכת הערב (רביעי) עם הנשיא ברק אובמה, כבר נתן ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל בימת עצרת האו"ם לפני יומיים. המסר - אותו כיוון לאוזנו של אובמה - היה כי להתפשר עם איראן תמורת המאבק בדאעש, זה "לנצח בקרב אך להפסיד במלחמה". זה, בתמצות, גם מה שיאמר היום נתניהו לנשיא בפגישתם, ומטרתו היא לשכנע את ארצות הברית שהמערכה מול איראן היא החשובה מכל, ובה אסור להתפשר, גם לא במילימטר.
המערכה המדינית שמנהל המערב מול איראן בשנה וחצי האחרונות נמצאת כרגע בצומת קריטי למדי, ונתניהו מגיע היום לבית הלבן ביודעו שייתכן שהמערכה למניעת יכולת גרעינית מאיראן - כמעט מפעל חייו - עלול לחמוק מבין ידיו. בעוד חודש וחצי יסתיים פרק הזמן שהוקצה להמשך המו"מ בין איראן למעצמות. שני הצדדים רוצים מאוד הסכם וזקוקים לו: האיראנים כדי להסיר את טבעת החנק הכלכלית של הסנקציות, והמערב בכדי לשמור על האחדות בין המעצמות, ולהימנע מצורך בפעולה צבאית.
אם ימשיכו האיראנים להחזיק במספר גדול יחסית של צנטריפוגות, יוכל משטר האייאתולות בטהרן לרוץ קדימה לפצצה במהירות גדולה יחסית. זה התסריט שישראל של נתניהו רוצה כעת למנוע
אלא שהאשראי שיש לנתניהו אצל אובמה קטן ביותר. ראש ממשלת ישראל מגיע היום אל נשיא ארצות הברית, כאשר מידת האמון וההערכה שרוחש השני לראשון קטנים מאי פעם. אגב, כך גם האמון וההערכה שהראשון רוחש לשני; אבל ישראל היא זאת שצריכה כרגע את ארה"ב, לא להיפך.
הכימיה בין השנים הללו מעולם לא היתה מקור לשמחה גדולה, ובבית הלבן עדיין סבורים כי נתניהו ניסה לפני שנתיים לגרור את ארה"ב לתקיפה באיראן באמצעות ניצול העובדה שאובמה עמד לפני הבחירות כשהוא תלוי, כתמיד, גם בקול היהודי. רק שמאז ערך אובמה ביקור בישראל, והיה ניסיון לפתוח דף חדש.
חצי השנה האחרונה, בה קרס המו"מ עם הפלסטינים, הותירה בוושינגטון את התחושה שנתניהו לא מוכן לשלם את המחירים הנדרשים כדי להתקדם ברצינות במסלול הפלסטיני. ויותר מכך - שהוא לא פעל בתום לב.
נתניהו יאמר כי הוא דווקא היה מוכן להתגמש במספר נושאים, אך "עמד על צרכי הביטחון של ישראל". גם כאן, נתניהו מאמין באמת ובתמים שמדינה פלסטינית בתנאים שרוצה אבו מאזן (ושבהם תומכים האמריקנים) תהווה סכנה בטחונית לישראל. לדידו של ראש הממשלה, לא ניתן להפקיר את השליטה הבטחונית בבקעת הירדן ובערי הגדה בידיהם של הפלסטינים.
ישראל עושה שריפות, אמריקה מכבה
אם בכך היה מסתכם העניין, ייתכן שנתניהו היה מוצא היום אוזן קשבת בבית הלבן. אלא שבוושינגטון רואים זאת אחרת: בממשל סבורים כי המשך הבנייה בהתנחלויות לאורך כל חודשי המשא ומתן היה צעד הרסני ולא מחויב המציאות.
מכרזי הבנייה ביהודה ושומרון המשיכו להתפרסם בכל פעם שישראל שחררה אסירים. בכל פעם שכזו, גרר הדבר לשריפה אצל הפלסטינים, שהאמריקנים עמלו כדי לכבות. לשיא הגיעו הדברים כאשר באפריל, ערב החתימה (שלא היתה) על הסכם הארכת המו"מ תמורת פולארד, הודיע שר השיכון אורי אריאל על שיווק 700 יחידות דיור מעבר לקו הירוק. לכך תוסיפו את פרסום ההחלטה בחודש שעבר על הקצאת 4,000 הדונמים בגוש עציון לטובת בנייה, מה שהוציא את האמריקנים מכליהם, וגרר תגובה חריגה בחריפותה של הממשל, שפשוט הודיע לישראל שארה"ב מצפה מישראל לבטל את ההחלטה הנ"ל.
לנתניהו יכולים להיות כל הטיעונים שבעולם להצדקת דרכו. הוא יכול לומר, ובצדק, כי לא התחייב שלא לבנות בזמן המו"מ; לטעון שסיפור 700 יחידות הדיור של אורי אריאל לא היה בידיעתו ולבטח לא בהוראתו, להסביר שהקצאת 4,000 הדונמים היא בסך הכל מהלך טכני ראשוני ביותר, ובכל אופן מדובר הרי בשטח שבכל הסכם עתידי יישאר בריבונות ישראל. ובכלל, יאמר נתניהו, הרוב המכריע של הודעות הבנייה רלוונטיות לתוך גושי ההתיישבות, ולא מחוצה להם.
רק שכאן, בדיוק כאן, מפסיד נתניהו את האוזן של אובמה. זה לא משנה אם הצדק (הטכני או העקרוני) עמו - את האמריקנים כל זה לא מעניין. מבחינתם כל בנייה בשטחים היא עבירה על החוק הבינלאומי, מבחינתם מדובר בצעד שחותר תחת הסיכוי להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים.
מבחינת נתניהו, כל צעד משמעותי מול הפלסטינים, או ריסון משמעותי של הבנייה בשטחים שיאלץ אותו להקים "קואליציית שלום", תגרום לאיבוד הבסיס האלקטורלי שלו, ולכך שלא ישרוד כראש הממשלה
לא מצליח לאחוז בשני קצות המקל
ייתכן כמובן שנתניהו מפריז לחלוטין בחומרת האיום האיראני, אולם ציני הוא לא. הוא באמת מאמין כי מדובר בסכנה קיומית לישראל, ויותר מכך: גם במובן מדיני ענייני וגם במובן פוליטי פנימי, נתניהו הפך את הנושא האיראני לגולת הכותרת של כהונתו, מאז חזר ללשכת ראש הממשלה ב-2009. מר איראן. נתניהו רואה את עצמו כמנהיג בסדר גודל היסטורי, כמי שעליו מוטל התפקיד לעצור את החרב המתהפכת מעל ראשו של העם היהודי. לא פחות.
אם עצירת איראן היא המטרה העליונה בעיני נתניהו, הוא יכול היה לשלם מחירים פוליטיים פנימיים בנושא ההתנחלויות ובנושא המו"מ-הלא-בטחוני עם הפלסטינים, ולהרוויח רצון של ארה"ב ללכת לקראת ישראל בנושא האיראני. הנה הם, שני הכוחות המניעים של נתניהו - עצירת תכנית הגרעין של איראן, ושמירה על הבסיס האלקטורלי שלו. אלא שבכניסה לחדר הסגלגל, הכוחות הללו סותרים.
למען השגת היעד האיראני, נתניהו חייב אוזן קשבת ולב פתוח מנשיא ארצות הברית, אלא שהפחד של נתניהו מאובדן בוחריו מביא אותו למדיניות הגורמת, בצורה ישירה ומובהקת, לכך שהאשראי שלו אצל אותו נשיא הולך וקטן בהתמדה.
עד כה נראה שנתניהו מאמין כי הוא יכול להחזיק את המקל משני קצותיו, להשיג את שתי המטרות הללו גם יחד. היום, בחדר הסגלגל, הוא ישמע את הד ההתנגשות ביניהן.