לא האחדות חסרה להם, אלא השלטון והשררה | דעה
בימים האחרונים עולות שוב הקריאות לאחדות לאומית, ולכאורה אין דבר ראוי יותר, אלא שחלק ניכר מהקריאות מגיע דווקא ממי שאיבדו את הרסן כאשר החזיקו בהגה השלטון, ומעורר שאלה שקשה להתעלם ממנה: היכן הייתה הכמיהה הזו לאחדות כשהכוח היה בידיהם?
בימים האחרונים עולות שוב הקריאות לאחדות לאומית. לכאורה, אין דבר ראוי יותר. בטח אחרי שלוש שנים של מלחמה, קיטוב, הסתה, ומאבקים פנימיים. החברה הישראלית זקוקה לאיחוי, לשיקום האמון ולחיזוק המכנה המשותף, אלא שחלק ניכר מהקריאות מגיע דווקא ממי שאיבדו את הרסן כאשר החזיקו בהגה השלטון, ומעורר שאלה שקשה להתעלם ממנה: היכן הייתה הכמיהה הזו לאחדות כשהכוח היה בידיהם? מדוע הם מייצרים מציאות, דרך שופרות ודפי מסרים, לפיה בפני ישראל צומת או אחדות או בחירות נוספות?
היכן הייתה האחריות הלאומית כאשר חלקים נרחבים בציבור ביקשו שיקשיבו להם, שיכבדו את עמדותיהם ושלא יהפכו מחלוקת פוליטית למלחמה בין אחים? מדוע מי שתמכו בממשלת "ימין על מלא מלא", שראתה בשותפות עם יריביה הפוליטיים חולשה ולא ערך, נזכרים לפתע בחשיבותה של ממשלה רחבה?
במשך שנים הפכה הפוליטיקה הישראלית לזירה שבה יריבים הוצגו כאויבים. חלק מנבחרי הציבור הפיצו ועדיין מפיצים קונספירציות על בגידה, הטיחו האשמות חסרות בסיס והשתמשו במעמדם כדי להעמיק את השסעים בחברה. גם כאשר נשמעו קריאות להידברות ולהסכמות, הן נענו לא פעם בבוז ובניסיונות לערער על הלגיטימיות של מי שהשמיעו אותן, הבוז היה כה בוטה, שאפילו את משפחות החטופים הפכו למוקצות.
אי אפשר להפוך את הפילוג לשיטה פוליטית, ואז, ברגע שמאבדים את הכוח, להציג את האחדות כחובה מוסרית המוטלת דווקא על מי שנאבקו באותה שיטה. אחדות אינה סיסמה ששולפים כשמאבדים את הרוב. היא תפיסת עולם שצריכה להנחות מנהיגות גם כשהכוח נמצא בידיה. מי שמאמין באמת בשותפות אינו ממתין לתוצאות הבחירות כדי לגלות את יתרונותיה. הוא בוחר בה גם כאשר היא מחייבת פשרות, ויתור על כוח והכרה בלגיטימיות של עמדות מנוגדות.
בפני הציבור עמדה גם האפשרות לבחור במנהיגות שמבקשת לחבר בין חלקיה השונים של החברה. מנהיגות שבה יכולים למצוא את מקומם אנשים כמו שירה שפירא, אמו של ענר שפירא ז"ל, חילי טרופר, דן מרידור, נעם תיבון, יורם כהן, קרן טרנר ואליסף פרץ. אנשים המגיעים מעולמות שונים, מחזיקים בהשקפות מגוונות ולעיתים חלוקים בשאלות יסוד, אך חולקים יושרה, תחושת שליחות ואהבה עמוקה למדינת ישראל.
הם מייצגים אמת פשוטה שכמעט נשכחה בשיח הציבורי - אין צורך להסכים על הכול כדי לבנות יחד. הציונות עצמה, בדומה למסורת היהודית, צמחה מתוך מחלוקות עמוקות בין תפיסות עולם, זרמים ואידיאולוגיות, אך נשענה על ההכרה שהאחריות לבית הלאומי משותפת לכולם. מדינת ישראל אינה שייכת למחנה פוליטי אחד, ואהבת המדינה אינה נמדדת בנאמנות למנהיג או למפלגה.
כאן בדיוק עובר הגבול בין אחדות שנובעת מאמונה לבין קריאה פופוליסטית לאחדות שנולדת מאובדן כוח. בין מי שמבקש שותפות גם כשהוא נדרש לשלם עליה מחיר פוליטי, לבין מי שנזכר בחשיבותה רק כאשר הוא זקוק לפשרות של אחרים. אין פירוש הדבר שהממשלה החדשה צריכה לנהוג כלפי מתנגדיה כפי שנהגו קודמיה. להפך. דווקא חילופי השלטון מעניקים הזדמנות להוכיח שאפשר לנהל את המדינה בצורה אחרת. בלי נקמנות, בלי הדרה, בלי חלוקת האזרחים לנאמנים ולבוגדים ובלי ניסיון להפוך כל מחלוקת למבחן פטריוטיות.
ממשלה חדשה צריכה לשרת במסירות את כלל אזרחי ישראל, גם את מי שלא הצביעו עבורה. עליה להקשיב לביקורת, לכבד את האופוזיציה ולפעול לאיחוי הקרעים בחברה. זו אינה מחווה פוליטית אלא חובתה הבסיסית של כל ממשלה במדינה דמוקרטית. אבל, קיים הבדל עמוק בין אחריות לאומית לבין כניעה לדרישה פוליטית המתחפשת לאחדות, בין פיוס לבין מחיקת האחריות על מה שהתרחש כאן בשנים האחרונות, ובעיקר בין הרצון לאחות את הקרעים בחברה הישראלית לבין הניסיון להפוך את האחדות לתנאי שימנע את השינוי שהציבור בחר בו.
מי שביקשו להחזיק בשלטון לבדם, תוך התעלמות, דריסה ורמיסה של חלקים רחבים בציבור, אינם יכולים לדרוש כעת לחלוק עמם את השלטון רק בשם האחדות. תוצאות הבחירות אינן שוללות מאיש את הזכות להשתתף בשיח הציבורי, אך הן גם אינן מחייבות את המנצחים לוותר על המנדט שקיבלו. עכשיו ראוי לאפשר למי שקיבלו את אמון הציבור להוכיח שאפשר אחרת. לא כדי לנקום או לסגור חשבון, אלא כדי לפתוח דף חדש. לא כדי להחליף מחנה אחד שמבקש לשלוט לבדו במחנה אחר, אלא כדי להחזיר לממשלה את ייעודה הבסיסי: לשרת את כלל אזרחי ישראל.
האחדות הדרושה לישראל אינה מחייבת שכל המפלגות ישבו סביב שולחן הממשלה. היא מחייבת תרבות פוליטית אחרת, כזו שמכירה בכך שגם יריב פוליטי הוא שותף לגורלה של המדינה, ושניצחון בבחירות אינו מעניק בעלות על המדינה.ישראל זקוקה לאחדות אמיתית, לא לאחדות על תנאי. היא זקוקה לפיוס, לא לעסקת חלוקת כוח במסווה של אחריות לאומית. מאחורי הקריאה הנרגשת לאחדות, מסתתרת אמת פשוטה הרבה יותר: לא האחדות חסרה להם, אלא השלטון והשררה הם מה שיחסר להם.
איתן הרצל הוא מייסד ומנכ"ל עמותת אחים ואחיות לנשק
רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com