בעזה נלחמים כל בנינו ואחינו, הגיע הזמן שננהג בהם ברגישות

גם לי יש הרבה מאד השגות על דרך ניהולה של המלחמה בעזה. על תכליתה, יעדיה, השלכותיה על מעמדנו הבינלאומי, ובעיקר - אורכה. אבל אני לא גנרל ולא פרשן צבאי, וממילא דעתי לא חשובה. בניגוד אליי, החיילות והחיילים שלנו חשובים בהרבה. הם עושים את העבודה שנקראו לעשות.

החיילות והחיילים שלנו לא שותפים לתוכניות המלחמה ולרציונל האסטרטגי של כל פעולה שהם מבצעים בכל גזרה. לא, הם בסך הכל מסכנים את חייהם בגבולות, בתוך סוריה, ובעזה ובאיו"ש, ועושים את מה שנקראו לעשות - בין אם הם סדירניקים, ובטח מילואימניקים, שקורבנם האישי והמשפחתי והכלכלי גדול יותר. ובקצרה ובעברית ממש ממש פשוטה: הם מגש הכסף עליה ניתנת לנו יום-יום, שעה-שעה, מדינת היהודים. אין מדינת ישראל בלי צה"ל ובלי לובשי ולובשות המדים, וגם לא בלי המשפחות המוטרפות מדאגה שלהם בעורף. נדמה לי שעניין זה מוסכם על כולם.

כמו שמוסכם בוודאי שכל חייל שנופל מפלח את ליבה של המדינה כולה, מדכדך ומעציב ולא נותן מרגוע, בדיוק כפי שחשים כולנו בבוקר הזה, עם החדשות הקשות מאד מעזה. שובר לב, באמת, בכל כך הרבה רמות. וכך גם כל פצוע, למקרה שמישהו שכח את הגיהינום שהם מצויים בו, בבתי החולים, במרפאות השיקום, שם נמשך הקרב שלהם, ממש עכשיו, ומי יודע עוד כמה זמן זה יימשך.

אז כאשר אני קורא ושומע וצופה באנשים - למשל שר ביטחון לשעבר, ומי שרואה עצמו מתאים להיות ראש ממשלה, אביגדור ליברמן, שאומר, בלי למצמץ, שחיילינו נופלים לחינם, לטובת מלחמה פוליטית - אני בכלל לא נותן סימנים במוטיבציה הפוליטית שלו, ואפילו לא עוסק בשאלה אם הוא צודק, או אם לאו. הדבר היחיד שמעסיק אותי כאשר אני שומע את ליברמן, ועוד פוליטיקאים, ואנשי תקשורת, פאנליסטים, לשעברים, ואינספור אנשים ברשתות החברתיות, אומרים שדם חיילינו הפקר ושהם נשלחים למות סתם, פשוט סתם, אז אני חושב על החייל שמתהלך כעת בבית חאנון, מתוך סכנת חיים אמיתית, ועל איך הוא שומע את הדברים, ומה הם גורמים לו לחשוב ולהרגיש.

האם הם מחזקים אותו? נוסכים בו ביטחון שהוא ממלא שליחות חשובה? או אולי מחלישים את רוחו וגורמים לו להרהר אם יש תועלת במדים שהוא לובש ובמקום בו הוא נמצא? טוב ונעים זה בוודאי לא עושה לאף חייל. אפילו לא לאלה ששותפים לתחושה שהמלחמה מיצתה את עצמה. ועל אלה שנלחמים מתוך תחושת שליחות ושכנוע עמוק, איך לדעתכם משפיעות המילים שהם עלולים למות, ואז זה יהיה לחינם? שיש מישהו ישראלי שחושב שהם נמצאים עכשיו בקרב לחינם? לא משהו, נראה לי. הם בטח לא חושבים ככה. זה ברור. והם לא מעטים בכלל. והפצוע בשיקום שעובד סיזיפית בשביל להזיז מחדש כל בוקר עוד שריר ושריר. לו זה עוזר? למי זה עוזר בכלל? אני בטח לא יודע.

ואז אני חושב על בני משפחותיהם. על האימהות שילדיהן לוקחים כעת חלק בקרב, ואין להן שום תקשורת עימם במשך ימים ארוכים. ועל הנשים, ועל הילדים. איך לדעתכם הם מרגישים כשהם שומעים שאביהם או בנם או בן זוגן נלחם לחינם ואם, חס וחלילה וחלילה וחס, ייפול, הרי זה צפוי וידוע מראש וגם היה מיותר? לדעתכם זה מחזק או שובר את רוחם? ואיך הייתה מגיבה רוחכם אם הייתם במצבם? ואם, חלילה וחס כפול מאה, הם יפגעו בעזה, איזו תחושה תלווה אותם לכל אורך חייהם? מה אתם חושבים?

עכשיו, שלא תהיינה אי הבנות: דיון על המלחמה חשוב, חיוני, ובוודאי מאד לגיטימי, ואפילו בריא לחברה מגוייסת. אבל המאבקים הפוליטיים והקרע בחברה הישראלית גורמים לא אחת לאנשים פה לומר דברים איומים ולייצר השוואות מטורפות (היטלר? באמת?), רק כדי להעמיד איזה טיעון מוחץ לשיטתם. אותו רעב לאלימות מילולית בשיח הישראלי החברתי והפוליטי גורם לצערי לאנשים כאן לפגוע אפילו בחיילי צה"ל ובמשפחותיהם. כן, עושה רושם שזה המצב. ובעיניי זה אכזרי. פשוט אכזרי כלפיהם.

אני מבקש להזכיר רק לסיום, שבעזה נלחמים כרגע כל בנינו ואחינו. חובשי כיפה ולובשי ציצית, וכאלה שלא יודעים מאיזה צד מחזיקים את התפילין. תומכי רפורמה ומוחים כנגד ההפיכה המשטרית. כולם היו בנינו. והגיע הזמן שננהג בהם כך. ממש כך. ברגישות שאנו רוצים שיינהגו בבנינו. ומגיעה להם הרגישות הזאת מכולנו. גם מליברמן ובוגי יעלון, וגם ממך בטוויטר וממך גברתי בפייסבוק. הם קוראים, שומעים, נחשפים. בואו נשמור עליהם. זה המעט שמגיע מאיתנו לאלה ששומרים עלינו.