האלימות בחברה הערבית היא האלימות בחברה הישראלית

לפני כשבועיים, נורה עמאר חוג'יראת, ילד בן 4 בסך הכול, במגרש משחקים בביר אל מכסור. הכותרות זעקו, הפרשנים פרשנו, המשטרה הבטיחה לחקור, וכולנו המשכנו הלאה. כפי שראינו באירועי הרצח של נשים וגברים בשנת 2021, האירוע מותג כ"אלימות בחברה הערבית", אבל למעשה - זוהי אלימות בחברה הישראלית, ועד שלא נבין את זה כנראה שהדברים לא ישתנו בצורה דרמטית.

לאלימות אין גבולות, לא בין הבית לחוץ, לא בין שכונה א' לשכונה ב' ולא בין כפר ערבי ליישוב יהודי. כולנו יודעים את זה, והאסימון עוד לא יורד. גם התקשורת מדווחת על אלימות בחברה הערבית כאילו זה נשאר שם, כאילו הערבים יכולים או צריכים לפתור את זה בתוך עצמם, כאילו זה לא נמצא במרכז, בדרום ובצפון. למה אנו מחכים? לאסון הגדול הבא?

[brightcove_iframe video_id='news-flash-part-2201061305' autoplay='0' credit='' desc='זירת הירי בגן השעשועים' poster='' kid='1_68jw2ipu' duration='6']

מנתוני ארגון יוזמות אברהם עולה, כי בשנת 2021 נרצחו 126 ערבים/ות בישראל, בנסיבות הקשורות לאלימות ופשיעה. ב-105 מהמקרים האלו, כ-84%, הרצח נעשה באמצעות כלי ירייה. זוהי עלייה משמעותית מאז 2018, אז 74.6% ממקרי הרצח נעשו באמצעות ירי.

בנוסף, 62 מהנרצחים היו עד גיל 30, מהם 19 היו צעירים מגיל 20 ו-43 היו בגיל 30-21. הנרצח הצעיר ביותר היה בן 9 בלבד. מבחינתי, כמי שמשתייך ל"חברה היהודית", המצב הזה - שנשק חם מסתובב פה והוא נשלף מהר יותר משאדם ממוצע ירשה לעצמו להרים את הקול על מישהו שהוא כועס - הוא לא נתפס.

במציאות אחרת, אם היורה שירה את הכדור שהרג את עמאר, היה מאבד את הריכוז, למשל, הכדור הזה יכול היה להגיע לגן המשחקים בקיבוץ שאני גר בו, חנתון, או בכל אחד מיישובי האזור.

כמובן שיש אחריות פנים ערבית לעניין הזה, ויש גם אחריות של המדינה, ויש הרבה אנשים להאשים בכך שהגענו למצב הלא שפוי הזה, אבל זה לא עוזר כרגע כעת. חכמינו כבר אמרו על מידות שיש באדם, שאחת מהן היא מידה של "שלי שלי ושלך שלך", שהיא בטעות יכולה להיקרא "מידת בינונית" אבל למעשה היא "מידת סדום". למה? כי היא מובילה לשם, זה עתיד של חברה שמה שקורה ברחוב המקביל אליה, פשוט לא מעניין אותה. אפשר לומר שהמשטרה כבר פועלת, וזה ייקח זמן, אבל כל בר דעת יודע שכאשר החברה שלנו מציבה נושא בסדר העדיפות שלה, אז יש לזה גם תוצאות.

השבוע הגיע מוחמד, אבא של עמאר ז"ל בן הארבע מביר אל מכסור, לדבר עם החניכים והחניכות שלנו במכינת חנתון. במבט ראשון, ניתן לשאול מה לו ולמכינה הקדם צבאית שלנו, אבל קודם כל ולפני הכול, אנחנו שכנים וזה אומר שאנחנו קשורים זה בזה, לא רק כעת לא גם בעתיד לבוא.

שנית, מוחמד לא רק מגיע לכאן כי זה חשוב לנו לומר לו שאנחנו מבקשים להיות שותפים עמו באבל הכבד שלו, אלא כדי לבקש עזרה ולומר שהחיים של עמאר לא נלקחו סתם. הוא אמר בקולו שחייבים לעשות משהוא. האם אנו יכולים להישאר אדישים ?

בשורה התחתונה, מעבר לכך שמלחמה באלימות "בחברה הערבית" תשרת את כולנו ותגן על הילדים של כולנו, בתוך חברה כל-כך מורכבת כפי שקיימת בישראל, יש כאן הזדמנות להראות ולפעול בשותפות אמיתית. איזה סיבה יש שלא לעשות זאת?

הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com