האתגר של מוסול: אחרי תבוסת דאע"ש

תשעה חודשים חלפו מפתיחת המבצע על מוסול ומאז שהייתי שם בקרבות הראשונים, הודיע ראש ממשלת עירק על שחרורה הסופי של העיר מידי דאע"ש. אבל זה עוד לא זמן לחגיגות: השאלה הגדולה שנותרת כעת פתוחה היא מה יעלה בגורלם של שני מיליון האנשים שחיו בעיר תחת שלטון דאע"ש במשך שלוש שנים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

נכון להיום, כמיליון אנשים שנשארו בעיר נמצאים במשבר הומניטרי חמור. לפני שנמלטו, דאגו לוחמי דאע"ש להרוס את תשתיות החשמל והמים. כנראה שהרגישו שלא פגעו מספיק בתושבים. כמה מהם סיפרו לי שהם כבר לא בטוחים מה רע יותר - לחיות תחת משטר טרור או לחיות בלי מים בקיץ במדבר העירקי.

[brightcove_iframe video_id='20efrat_vtr2_n20161028_v1' autoplay='0' credit='אפרת לכטר במוסול' desc='' kid='' duration='1929'']

מיליון הפליטים שעזבו את העיר היו שמחים לחזור הביתה מהמחנות, אבל אין להם בתים לחזור אליהם. העיר שהייתה השנייה בגודלה בעירק, עיר משגשגת, על ציר נפט מרכזי - העיר הזאת היא היום עיי חורבות.

האימאמים הסונים ישלמו את מחיר הבגידה

אבל המשבר ההומניטרי הוא לא האיום היחידי על העיר. התושבים הסונים, שקיבלו את דאע"ש בפרחים לפני שלוש שנים, צפויים לשלם עכשיו את מחיר הבגידה. אימאמים ברחבי עירק הזהירו מרצח עם שעלול לפרוץ בתוך מוסול, נקמה נגד הסונים. כבר יש שמועות על מחנות שהוקמו עבור משפחות שקרוביהם הואשמו בשיתוף פעולה עם דאע"ש. ומכיוון שלא הוחלט מי הולך לשלוט על העיר, לא ברור גם מי יוכל לעצור שפיכות דמים כזו.

ועוד אתגר אחד שאיתו ייאלצו להתמודד בעיר: כיצד ניתן פסיכולוגית וחברתית להבריא חברה שסבלה כל כך הרבה? בנסיעתי הראשונה לעירק פגשתי נשים יזידיות שהוחזקו במוסול כשפחות מין של לוחמי דאע"ש. ישנן אלפים כמוהן. הן נושאות עימן טראומה אך לא זוכות לטיפול פסיכולוגי מכיוון שבתרבות שלהן אסור בכלל להודות שנאנסו, כי אז בעליהן לא יוכלו לקבל אותן בחזרה.

המלחמה נגד דאע"ש במוסול נגמרה, אך כעת מתחילה מלחמה על העתיד. מלחמה שדורשת התגייסות עולמית, משאבים ותשומת לב תקשורתית כדי שכוחות רודפי נקמה לא יינצלו את שטח ההפקר שדאע"ש השאירו מאחוריהם כדי להמשיך את הזוועות שהתחוללו שם עד היום.