מלחמת התצהירים: קרב הגרסאות בין נתניהו לבר - והסתירות של רה"מ

התצהיר שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול (ראשון) לבג"ץ בתגובה לתצהיר של ראש שב"כ רונן בר נראה יותר כמסמך שמכוון לציבור ולדעת הקהל, ופחות ככזה המיועד לבית המשפט. הוא לא לגמרי קוהרנטי, מכיל ציטוטים סלקטיביים וגם לא מעט סתירות.

ראשית, בתצהיר טוען נתניהו שמעולם לא ביקש לעכב את עדותו בבית המשפט. אלא שהאמת היא שמתחילת המשפט, כבר לפני שנים, נתניהו הגיש מספר רב של בקשות לדחייה, בכל פעם בנימוק אחר.

שנית, נתניהו טוען שמעולם לא ביקש משב"כ לפעול בצורה בלתי חוקית נגד מפגינים, אך הוא הוא עצמו מצוטט בתצהיר כמי שמחה מול ראש שב"כ בר על השימוש של המפגינים בזמבורות - דבר שהוא לחלוטין לא מעניינו של השירות.

בנוסף, את הטַענה של רונן בר כאילו נתניהו דרש ממנו שבמשבר חוקתי יציית לרה"מ ולא לבית המשפט - נתניהו כלל לא סותר. למעשה הוא רק אמר שהדברים לא מופיעים בסטנוגרמה, באופן שדווקא תואם את התיאור של בר לפיו נתניהו היה מבקש ממנו בקשות כאלה אחרי שמכשיר ההקלטה היה מכובה, והקלדנית הייתה יוצאת מהחדר.

עוד טוען נתניהו בתצהיר כי איבד את האמון בבר כבר ב-7 באוקטובר – אך בפועל הדרישה שיתפטר נולדה רק בנובמבר האחרון, אחרי פתיחת חקירת פרשת קטרגייט. נתניהו טוען גם שבר תמך והוביל את מדיניות הסיוע הכלכלי לעזה. אלא שהאמת היא שבר וקודמו, נדב ארגמן, התריעו החל מ-2019 שהכסף הקטרי שנתניהו אישר להכניס לעזה מגיע לזרוע הצבאית של ארגון הטרור.

לסיום, ראש הממשלה טען שבר "הרדים את המערכת", כדבריו - אבל מתעלם ממהלך חסר תקדים שעשה ראש שב"כ במאי 2023 ובו מסר לנתניהו התרעה על מלחמה.

למעשה, במלחמת התצהירים הזו יש שתי סוגיות משמעותיות: מי אחראי למדיניות שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר - כפי שרק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לברר. הסוגיה השנייה, החשובה לא פחות, הנה האם ראש הממשלה ניסה לעשות שימוש פסול ביכולות שב"כ נגד אזרחים ויריבים פוליטיים. כאן אין מי שיכריע, והציבור נאלץ להמתין ולראות האם ביהמ"ש העליון ימצא לנכון לפרסם פסק דין היסטורי הנוגע לטענות בתצהיר של בר.