הסטירה של לוזון: אלימות או זריקת מוטיבציה?

בשנתיים האחרונות ערכתי בשיתוף עם החוקרת פרופ' סימה זך, מחקר בנושא אלימות מאמנים ומאמנות נגד נערים ונערות שעוסקים בספורט ההישגי, שבמסגרתו ראיינו עשרות ספורטאים וספורטאיות וביקשתי מהם לספר על שיגרת האימונים שלהם.

ממצאי המחקר העלו נתונים מדאיגים, כשספורטאיות וספורטאים סיפרו בהרחבה על סוגי אלימות שונים – מילולית, פיזית, כלכלית, נפשית ובמקרים מסוימים גם מינית שנמשכו לאורך שנים רבות והיו מוסתרים מעיני ההורים, החברים והמצלמות. המידע שקיבלנו היה גם עטוף ברשתות מורכבות של משמעויות וקונטקסטים.

כדי לנסות ולהתחיל להבין האם הסטירה שנתן מאמן הנבחרת הצעירה בכדורגל גיא לוזון לשחקן זיו מורגן במשחק הנבחרת הצעירה השבוע היא אלימות - צריך להבין קודם כל את המשמעויות המורכבויות והרחבות שכולל המושג.

ההגדרה הבסיסית לאלימות היא התנהגות שחורגת מנורמות מקובלות. המדד של אלימות הוא תמיד חברתי, כיוון שנורמות מתעצבות בסביבה חברתית שמוגדרת בזמן ובמקום. התנהגויות שנחשבו בעבר כהתנהגויות לגיטימיות יכולות להיחשב כיום כאלימות ולהיפך.

כדי לסבך את העניין עוד קצת אדגיש שאלימות נמדדת גם על פי החוויה הסובייקטיבית. יש ג'ודאים אולימפיים לדוגמה שרגע לפני העלייה לזירה יזכו לסדרת סטירות מצלצלות ממאמנם על מנת להעלות את רמת האדרנלין בגוף ויראו בה כדבר לגיטימי, בעוד אחרים יחוו אותם כפגיעה קשה.

באחד הראיונות שקיימנו במסגרת המחקר, שיתף אחד הספורטאים על הנוהג של מאמנו האישי לתת סטירות כזריקת מוטיבציה: "כשהמאמן שלי היה חש רפיון במהלך האימון, הוא היה זורק עליו כפכף, היינו מכנים זאת כ'כפכף מוטיבציה'".

הציטוט הזה מתכתב עם המושגים "אלימות פונקציונאלית" ו"אלימות לא פונקציונאלית" שטבעו החוקרים הסוציולוגיים נוברט אליאס ואריק דנינג בשנת 1986. לדידם, אלימות פונקציונאלית היא אלימות שנועדה להשיג מטרה ספורטיבית, בעוד "אלימות לא פונקציונאלית" לא מכוונת לעבר ההישג, אלא לסיפוק צורך סדיסטי של המאמן. לאלימות לא פונקציונאלית אין מקום בספורט המודרני בכלל. זה שחור בוהק בניגוד בינארי בין שחור ולבן. אבל זה לא המקרה כאן.

הסטירה שנתן לוזון לשחקנו היא אלימות פונקציונאלית, מאחר והיא נועדה לפקס את השחקן ולהשיג את התוצאה הרצויה במשחק. האם זה הופך אותה ללגיטימית? לא בהכרח. מה שיקבע את שאלת הלגיטימיות שלה הן תשובות לשתי השאלות הבאות: האם השחקן מפרש את הסטירה הזו באופן סובייקטיבי כאלימות?

בהרצאותיו מספר המדליסט האולימפי בעבר ומאמן נבחרת הנוער בג'ודו בהווה אריק זאבי כי הוא מכיר את כל השחקנים שלו באופן אינטימי כל כך שהוא יודע איזו תגובה שלו לאיזו תוביל להישג הטוב ביותר. לדבריו ישנם מתחרים שזקוקים לזריקת מוטיבציה בסגנון: "קום מהמזרן אלוף", ואחרים זקוקים לזריקת מוטיבציה ברוח: "אתה בטוח תפסיד", ולפעמים מאמן צריך להגיד ולעשות את הדברים שנראים לא נכון מהצד, כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר.

מעבר ליחסים בין הספורטאי/ת למאמן/ת שלה, ישנה הסוגייה החברתית. אם נקבל אותה כלגיטימית כיוון שהיא מסייעת להשגת מטרות, היא תהיה כזו. אם נחליט שהיא לא לגיטימית כיוון שהיא מעבירה מסרים לא נכונים למאמני ספורט בכל הארץ, היא בהכרח תיחשב ללא לגיטימית.

באופן אישי, אני סבורה שעצם הדיון על הלגיטימיות של ההתנהגות חשוב יותר מתוצאת הדיון. ככל שנרחיב את השיח על מהי אלימות, נחדד את הנורמות החברתיות שלנו בעניין.

בראיון בסוף המשחק צוטט לוזון אומר כי "סידרתי לישראלים חופשה בבודפשט עם אליבי" ברומזו על אופציות הבילוי המפוקפקות במקום. האמירה הזו אולי לא תהיה מוגדרת כאלימות על פי ההגדרות של אליאס ודנינג, אבל היא כל כך דוחה ומחזירה את הכדורגל הישראלי לעולם האסוציאציות הזכור לנו מפרשת נערות הליווי; זה לא שחור או לבן ובוודאי לא פלילי, אבל זה אפור מלוכלך מאוד.

ד"ר שלומית גיא היא חוקרת ספורט ומומחית למניעת אלימות בספורט במכללה האקדמית על שם קיי בבאר שבע

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com