בעקבות דברי הרב עמאר: התגובה האמיצה של הלסבית הדתייה

אני לסבית ודתיה.
כן, לסבית ודתיה.
אני לא רואה אפשרות אחרת. לא יכולה אפשרות אחרת.
בכל יום אני בונה גשר בין הזהויות שלי, לא רוצה לוותר על חיי אמונה: אישה דתיה, מאמינה, שמדליקה נרות שבת ושומרת כשרות ובאותה נשימה חיה עם אישה ומגדלת אתה שני ילדים.

 

כשיצאתי מהארון חשבתי שאני לבד, שאין עוד "לסבית ודתיה" בעולם, שאלתי את עצמי אז, איך זה יתכן. אצלנו, הדתיים, כשיש שאלה הולכים לשאול רב, אבל הבנתי שזה לא אפשרי. פניתי למקור אחר שחשבתי שיש לו תשובות: כתבתי בגוגל: "לסבית ודתיה". הייתי בטוחה שאקבל אפס תוצאות תוך אבל קיבלתי בתוצאה הראשונה: "בת קול ארגון לסביות דתיות".

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא לבד.
בעשור האחרון אני פעילה בקהילה הגאה בכלל ובקהילה הדתית הגאה בפרט. וכל הזמן אני שומעת את אותה "קביעה": "אבל זה אסור מהתורה". או בניסוח הטרי: "הומוסקסואליות היא תועבה, התורה מחייבת עליה מיתה".
אני אישית מאמינה שדברי הביקורת הבוטים נגד הקהילה הגאה ייצא החוצה, ויהיה גלוי ומעל פני השטח, כדי לאפשר להגיב. תגובה שתגנה את הדברים מחד, ותיצור ותביא לנראות גבוהה יותר למצוקות של הקהילה מצד שני. כשהדברים הנוראיים שנאמרים יהיו גלויים לכל, והתגובה גם כן, הרווח יהיה של כל נער ונערה שחושבים שהם לבד, ושומעים שהם "סוטים ומתועבים".
לא. אתם לא לבד.
כך קרה גם עם הרב יגאל לוינשטיין ונאום "הסוטים" שלו. הוא חשב שהוא מדבר לקהילתו, לאוזן קשבת מתוך עדתו בכנס "כיפה". אבל זה יצא החוצה, הקהילה הגאה הגיבה בחריפות והנושא לא ירד מסדר היום במשך ארבעה ימים שלמים. כך היה נכון לנהוג.
הפעם אני חושבת שהמצב שונה. בא הרב שלמה עמאר, שראה את הרווח של הרב לוינשטיין מהנאום (התמיכה מאנשי המגזר שלו, הגדלת התרומות ונראות תקשורתית-ציבורית שמטפחת אגו עצום) ישב מול כתב של ישראל היום, ואמר לעצמו, "מה אומר ומה אגיד שייתנו גם לי את כל הדברים האלה? והתשובה הייתה בהישג יד. אמירת דברים כנגד הרפורמים וכנגד הקהילה הגאה.

הרב עמאר ידע בבירור מה הוא עושה. הוא החליט לומר דברים חשוכים כדי להקפיץ את הקהילה הגאה ועיתון ישראל היום נתנו לו את הבמה בכותרת ראשית. ואז הרפלקס המותנה מופעל. הוא אמר דברים מזעזעים > אנחנו הגבנו בבקשה לפטרו > רעש ציבורי > הוא זכה בפרסום שלו > ואני לא יודעת אם בא לציון גואל, אבל לפחות עד הסבב הבא.

עכשיו אם תשאלו אותי, האם את אומרת שלא להגיב? התשובה לדעתי היא לא. אל לנו לעבור על הדברים בשתיקה. יחד עם זאת, אני חושבת, שהתגובה שלנו צריכה להיות לציבור ברוח הערכים שאנחנו מקדמים, ערכים של שיח מכיל, מקבל, סובלני.

לקרוא ולדבר אל הציבור לבוא לשמוע אותנו, להקשיב, להכיר, ליצור שיח, להסביר שההסתה והפילוג לא יקדמו אותנו (יחד עם זאת לא להפסיק להזכיר כי מילים כאלו הובילו לרצח). לומר שהמצווה הכי חשובה בתורה היא אהבת לרעך כמוך - זו כל התורה כולה.

יש לקום ולבנות גשרים של שיח, להבין שזה לא או שאני דתיה או שאני לסבית - אלא אני גם וגם ואני לא יכולה לוותר על האמונה שלי כי הרב עמאר אמר...

מילת סיום.
בבקשה, בואו נגביר את הקולות המכילים והמקבלים בואו נזכור שיש להגביר את הקולות של הטוב, כי מעט מן האור מרגש המון מן החושך.

*הכותבת היא ממייסדי הקהילה הדתית הגאה, פעילה בארגון בת קול, יו"ר המטה הגאה של יש עתיד ומועמדת (גאה) מטעם יש עתיד לכנסת ה- 20.