תתעוררו, אף צד בערים המעורבות לא הולך לשום מקום

ערים מעורבות הן לא המצאה ישראלית. יש לא מעט בעולם, עם סוגים שונים של עירוב, למשל על בסיס אתני כמו קייפטאון בדרום אפריקה, או דתי כמו בבלפסט שבאירלנד או לאומי כמו ניקוסיה בירתה של קפריסין שכנתנו.

גם בארצנו יש ערים מעורבות, שבהן חיים יהודים וערבים בשטח העיר: חיפה, לוד, ירושלים, עכו וגם תל אביב-יפו הן חלק. ישראל מתמודדת, או לפחות מנסה להתמודד, עם אותה מורכבות שהערים המעורבות מציגות.

תופעה זו אינה הולכת להיעלם, להפך – היא רק תגדל. כיום, ישנן ערים שהן בדרכן להיות מעורבות כמו באר שבע וכרמיאל, כשסביר מאוד להניח שאחוז האוכלוסייה הערבית בערים אלו רק יגדל. לכן, על כל צד להפסיק לטמון את ראשו בחול וללכת לישון בתחושה שמחר בבוקר, הצד השני ייעלם והעיר תהיה כולה של הצד שלו. אין כאן דבר חדש, המציאות היא מורכבת ולכן מצריכה פתרון נרחב שדורש השקעות בחינוך, דיור, תשתיות, ביטחון אישי ורווחה.

במאי האחרון ראינו כמה החיים בעיר מעורבת יכולים להיות נפיצים. במאי הבנו עד כמה ברור לכולם שיש לקיים תהליך מעמיק ורחב בכדי למנוע מקרי אלימות. כל פעולה נושאת בחובה פוטנציאל של אירוע לאומני, גם פעולות שגרתיות, למשל תיקון כביש או אירוע קהילתי שכונתי, יכול להיתפס ככזה שדורש תשומת לב מיוחדת, ועלול להידרדר להתנגשות אלימה.

למרבה ההפתעה ולמרות המורכבות, לערים המעורבות קיים יתרון על ערים אחרות, אך הוא יתקיים רק כאשר הן יידעו לשים דגש על הנכסים הטבעיים שעיר כזו מציעה ובראש ובראשונה גיוון התושבים. הפסיפס האנושי הוא מה שמאפשר לצבוע את תמונות העיר בצבעים רבים ויפים יותר, לכל עיר כזו יש מסורת רבת שנים, מורשת והיסטוריה ארוכה אותה צריך לחקור, לחגוג ובכך לייצר גאווה מקומית לאותה מורשת של העיר.

בהרבה מדינות, תושבים מזדהים לעיתים קרובות מאוד כבני העיר שממנה הם באו, אפילו לפני שם המדינה. רק תעזו לומר לאדם מנאפולי שהוא דומה לתושב מילאנו או טורינו. גם בארצות הברית, אנשים מזדהים בשם המדינה שלהם, אם בכלל יטרחו לומר שהם אמריקנים.

אמנם ישראל היא ארץ קטנה ואין לנו את המרחבים העצומים הללו, אך לנו יש עומק היסטורי ומורשת ארוכה הקשורה לאדמה הזו. אין לנו כבישים מתפתלים לאורכם של מרחבים אינסופיים שבהם ניתן לנסוע, אבל יש לנו חוט היסטורי שנמשך אלפי שנים. לכל עיר יש את הייחוד שלה, את האופי המיוחד לה וככל שהמרקם האנושי מגוון יותר כך הסיפור שלם יותר.

כתושב לוד, עיר שחוותה פרעות קשים בזמן מבצע שומר החומות, התברר לי עד כמה המצב היה שברירי ועד כמה קל להרוס גשרים שנבנים במשך שנים. מיד עם שוך אבק המהומות ואפר המכוניות השרופות, היו התושבים שהעדיפו להסתגר בתוך הקהילה שלהם ומחקו, בהנפת אצבע, את אותו ערבוב מיוחד שיש בלוד. היו גם את הבודדים שבתוך הכאוס מצאו שביב של תקווה והבינו שרק אם נייצר עוד מוקדים של שותפות, של דיאלוג ובעיקר עשייה למען האינטרס הרחב נוכל לשנות את המציאות.

כיום יש כמה קבוצות בעיר של אנשי מעשה שמסתכלים על האינטרס הרחב ומנסים להגביר ולהגדיל את העשייה, כזה שמיטיב עם כלל תושבי העיר. גם אני נמנה עם קבוצה זו, שפועלת באופן נמרץ תוך עידוד אקטיביזם ומעורבות קהילתית ברמות שונות. למשל, שימוש במרחב הציבורי להעברת מסרים של הכלה ומתינות, יזמות עסקית לצעירים כמנוע צמיחה אישי ועירוני.

אחת הסנוניות הראשונות שהקבוצה יזמה, מתוך הבנה שהשינוי יצמח בעיקר בעזרת תושבי העיר, אלו שגדלו בין רחובותיה ומבינים על בשרם את מבנה ואופי העיר של לוד - היא הקמה של גרעין צעירים בני העיר, יהודים וערבים שיתנדבו במשך שנה שלמה בלוד במסגרות חינוך וקהילה, בתקווה שזהו יהיה מהלך רב-שנתי ובכך תצמח שכבת מנהיגות צעיריה מעורבת וערכית בעיר.

הערים המעורבות היום הן הזירה שבה נבחן את היכולת שלנו לחיים מיטיבים ומכילים לכולם. מתוך הניסיון שנרכוש שם, נוכל ליישם זאת במקומות אחרים. בסופו של יום - הרצון של רובו המכריע של תושבי הערים המעורבות אינו דוגל באלימות אלא מוקיע אותה.

בין בליל הבעיות, הצרכים והמאבקים החברתיים בישראל, דווקא בערים המעורבות צריך להשקיע את מיטב המחשבה ומירב המשאבים כדי לבחון את המהלכים הנכונים למען תושבי האזור ובעיקר למען ישראל.

ליאור בניסטי הוא פעיל ויזם חברתי, ממייסדי "מרכז הצעירים" בלוד

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com