סרבנות או נמות - ואף אחת מהאופציות אינה מקובלת
הממשלה הזאת לא רואה את עצמה כמי שחייבת לציבור תשובות, ואת הרעיון של בקשת אמון הציבור מחדש אחרי המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל הם לא מעלים אפילו בתור בדיחה, אבל אם בחלוף שנה ו-5 חודשים בלבד מהשואה שהתרחשה על אדמתנו יש אנשים שסבורים שנכון לשוב ולשחק במשחק הסרבנות - אזי הם לא רק נעדרי אחריות, כי אם גם נעדרי מצפון ומוסר | דעה
לקצין המודיעין במילואים מיכאל מאייר ולנווט חיל האוויר במילואים אלון גור נמאס. "הגבול נחצה. השיקולים הפוליטיים מנהלים את המלחמה", אומר אחד, וחברו מחזיק אחריו: "הדבר שהכי יעזור להגן על העם שלי עכשיו הוא לסרב לקחת חלק בלחימה בשירות חבורת בוגדים, ובניגוד מוחלט לאינטרס של עם ישראל". האמת? אפשר להבין אותם, אם משתדלים.
הממשלה הזאת לא רואה את עצמה כמי שחייבת לציבור תשובות, ואת הרעיון של בקשת אמון הציבור מחדש אחרי המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל הם לא מעלים אפילו בתור בדיחה, אבל אם בחלוף שנה ו-5 חודשים בלבד מהשואה שהתרחשה על אדמתנו יש אנשים שסבורים שנכון לשוב ולשחק במשחק הסרבנות - אזי הם לא רק נעדרי אחריות, כי אם גם נעדרי מצפון ומוסר
הממשלה הזאת, כבר הרבה יותר מדי זמן - ובמיוחד העומד בראשה - איבדה את הרצון לנהל את המדינה כמכלול, את הציבור כמכלול, ובטח שלא רואה את עצמה בשום אופן כמי שחייבת לציבור תשובות. ועל בקשת אמון הציבור מחדש, אחרי המחדל הגדול ביותר בתולדות ישראל - ובכן, אפילו בתור בדיחה הם לא מעלים את הרעיון הזה. תוסיפו לזה את פיטורי ראש שב"כ והמהלך להדחת היועמ"שית - וניכר לכל עין שהממשלה הזאת החליטה לנקות את כל האורוות, להוציא היחידה שחשוב באמת: זו שלה.
אבל בואו נחזור לרגע לשני אנשי המילואים שהודיעו על סירוב לשרת תחת הממשלה הזאת. למיטב זכרוני, גם בחודשים בסמוך ל-7 באוקטובר ראינו גילויי דעת כאלה לרוב. כשירות צה"ל נפגעה קשות, ואת התוצאה, ובכן, גם לדעתי אותה כולנו זוכרים מצוין.
אם אני מבין נכון את תנועת הסרבנות המתהווה מתחת לאפינו, הרציונאל הוא כזה: "איבדתי אמון בממשלת ביבי ובן-גביר, ועל כן אני נוטש את משמרתי על הגנת המדינה. מפקיר את העמדה מתוך ידיעה ברורה שמחוץ לגבולותינו ממתינים עשרות אלפי פסיכופטים עם מאצ'טות, חרבות, מיכלי נפט וערימות של נשק חם וחומרי נפץ - כדי להיכנס לבתינו, לשחוט את ילדינו, לאנוס את בנותינו, לערוף ראשים, לשרוף משפחות שלמות ולחטוף תינוקות". נכון? זה ההיגיון - אם ביבי נשאר בשלטון, אז שיבואו הנוח'בות שוב. בעיה של ביבי. וגם של כל הילדים שיישרפו, אבל זה כבר כנראה פחות מוסרי לומר.
לא, חברים, חל כאן בלבול מהותי. אם יש דבר אחד שלימדו אותנו הימים ערב שואת 7 באוקטובר, והיום הנורא הזה בעצמו - הוא שהבחירה היא בין סרבנות או למות. נקודה. בין שירות בצבא ההגנה לישראל, לבין זיהוי גופות מפוחמות שמוטלות בצד הדרך בעשרות ובמאות. כי אלה שני הדברים שעומדים על המאזניים - נאמנות למצפונך הפוליטי, או נאמנות לילדי ישראל ולכלל אחיך הישראלים, כולל לבני משפחתך.
ומי שאומר "למה החרדים משתמטים ואני צריך להילחם בשביל ביבי וגולדקנופף?", ובכן, גם בדבריו יש מן הצדק, אבל עניין גיוס החרדים ייפתר. נקודה. כך או כך או כך - הם ישרתו. רוב מוחץ בציבור לא ייתן להם לחמוק מזה. אבל הנוח'בות והרדואנים והמופרעים מאיו"ש והפסיכופטים שהשתלטו על סוריה - הם לא ימתינו לסיום תהליכים חברתיים פנימיים בישראל; אם ניתן להם הזדמנות ונפתח להם פתח, ונאותת להם שאנחנו שוב מפרקים את החברה ואת הצבא, הם יעלו עלינו. ללא ספק. ויעשו לנו עוד 7 באוקטובר. ומי שסבור אחרת מתגורר באיסלנד ולא במזרח התיכון.
אז טוב מאד עושה הרמטכ"ל אייל זמיר שהוא מעיף לכל הרוחות כל סרבן. כך היה צריך לנהוג גם הרצי הלוי. אבל העניין הוא לא כיצד ינהג הרמטכ"ל, אלא איזו אחריות אישית ומחוייבות לאחיו ואחיותיו יגלה כל איש מילואים, נחרץ ככל שיהיה בבקורתו על הממשלה. כי אם בחלוף שנה וחמישה חודשים בלבד מהשואה שהתרחשה על אדמתנו, יש בינינו אנשים שסבורים שנכון לשוב ולשחק במשחק הסרבנות - אזי הם לא רק נעדרי אחריות, כי אם גם נעדרי מצפון ומוסר.
"לעולם לא עוד" אמרנו. נשבענו. לעולם לא עוד. ומי שמסרב לשרת את עמו במדי צה"ל בשעה של המלחמה הקשה ביותר בתולדותינו - נותר נאמן אולי למצפונו הפוליטי, אבל בוגד בנצח ישראל. וגם בזכר המשפחות שנשרפו בממ"דים. ובאלה שעלולות להישרף אם עוד רבים כמותו ינהגו כך. סרבנות או נמות. ואף אחת מהאופציות אינה מקובלת. ובשתיהן יש להילחם עד חורמה.
