על גאווה, דעה קדומה והצורך ברפואה מותאמת לחברי הקהילה | דעה

לעתים נדמה שהמהפכה הלהט"בית הסתיימה והשיגה את מטרותיה. מבט חטוף במדיה החברתית או על שלט חוצות ענק - ומכל עבר פנים מחייכות של זוגות בנים, טראנסים וטרנסיות מצליחים, ושדרות תל אביב מלאות באמא-ואמא או אבא-ואבא דוחפים עגלות ילדים.

חברי קהילת הלהט"ב, אנשים מוצלחים כל אחד בתחומו ומכל קצוות החברה, אינם בארון, ומציגים את עצמם ואת המשפחה הגאה שלהם - על הבמה, בעולם האמנות, בצבא, בפוליטיקה, באקדמיה ובמערכת החינוך. אבל כצוות רפואי אנחנו יודעים שהמצב לא תמיד כזה ורוד.

לכל אחד מאיתנו סיפורים רבים על מטופלים שמגששים בזהירות כשהם בוחרים את הרופא או הרופאה שלהם, נזהרים במידת החשיפה מולם גם כשיש רלוונטיות רבה לפרטים שקשה להם לספר, או במקרה המדאיג יותר - נמנעים בכלל מלפנות לעזרה רפואית מתוך חשש ופחד מדחייה, סטיגמה או יחס לא מכבד.

התחושה הזאת מגובה גם במחקרים רפואיים. אלה מראים כי ללהט"בים קשה יותר להגיע לטיפול רפואי, ועיכובים באבחנה ובטיפול שכיחים יותר בקבוצה זו. מחקרים מראים למשל כי נשים לסביות וביסקסואליות פונות פחות לקבלת סיוע רפואי, ומשתמשות פחות בשירותי רפואה מונעת.

כתוצאה מכך, שיעורי סרטן השד גבוהים יותר בקרב נשים לסביות וביסקסואליות בהשוואה לנשים הטרוסקסואליות, כמו גם שיעורים נמוכים בקרב נשים לסביות שמקפידות על בדיקת משטח PAP תקופתי. כך גם ילדים ובני נוער, הגדלים להיות להט"בים חווים אלימות והצקות בשיעור גבוה יותר מבני גילם הגדלים להיות סטרייטים.

החיים בצל מציאות זו תורמים לתחושת סטיגמה מופנמת, ולצערנו גם גלויה, ויחד עם חוויות שליליות שעדיין מתרחשות מול מטפל לא רגיש (או במקרה הגרוע להט"בופוב) מהווים את המחסום העיקרי שמונע מהם מעקב רפואי שאמור להיות מובן מאליו. 

כל זאת עוד לפני שנגענו כלל בחברות מסורתיות ודתיות, בהן המשמעות של להיות להט"ב היא חיים בסוד, הסתרה, ואיום בנידוי או אף אלימות. במציאות שכזאת הסוד נשמר לעתים גם מול הצוות הרפואי, והסתרה של מידע מהמטפל עלולה להוביל לאבחנה שגויה או מאוחרת. בדיוק מסיבה זו בשנים האחרונות חודרת לממסד הרפואי ההכרה שיש לאפשר ללהט"בים שירות רפואי מותאם, בטוח ומקבל. מדובר בקהילה שמעבר לחסמים בפניה לטיפול רפואי סובלת לעתים מבעיות רפואיות ייחודיות.

שיעור העישון, השימוש באלכוהול ובסמים גבוה יותר בקרב קבוצה זו, למשל, כמו גם התמודדות עם דכאון, חרדה ובדידות. בקרב גברים המקיימים יחסי מין עם גברים קיימת שכיחות גבוהה יותר של זיהומים העוברים במגע מיני ו-HIV בהשוואה לבני גילם הסטרייטים. טראנסים וטראנסיות הם קבוצה עם צרכים רפואיים ייחודיים, וצורך בליווי מקצועי בתהליכים של התאמה מגדרית בשלביו השונים, כמו גם בתמיכה רגשית הנדרשת כחלק מהתמודדות הן עם תהליכי השינוי והן עם הקושי שטראנסים וטראנסיות חווים בשל יחס שלילי של החברה כלפיהם לא אחת.

סיבות אלה מצביעות על כך שיש צורך להתייחס לקהל מטופלים זה ברגישות הראויה לו, ולהציע פתרונות ושירותים שהולמים את הצרכים הייחודיים שלו, אבל זה לא מספיק, ומערכת הבריאות חייבת גם לתת את הדעת לנושא זה ולתקצב אותו בהתאם. את הטיפול בקהילת הלהט"ב מובילים היום רופאים שתחילה יצרו סביבם קהל לא קטן של מטופלים להט"בים והפכו בזאת לרופאים חברותיים לקהילה, כמו גם התארגנות רשמית של מרפאות לא מועטות בעיקר במרכז הארץ, אך לאט לאט גם בכולה - עם אוזן קשבת, וגישה מקבלת ולא שיפוטית.

מרפאות ייחודיות יוכלו להוות מקום בו אפשר לדבר בפתיחות על כל נושא רפואי והתמודדות, כמו גם על נושאים רגישים, בין השאר אלה הקשורים בסקס, ללא מבוכה וללא חסמים, ויהוו מרחב לא שיפוטי שבו מותר לשאול, להיבדק ולקבל עזרה. לאחר שנים רבות של נסיון בשטח, אני יכול לזהות את החשש של מטופלים מהקהילה מהמפגש עם רופא. החשש שלהם, מושתת לעיתים על מפגשים קודמים במסגרת הרפואית ומחוצה לה שהיו לא מקבלים, מעליבים, או שעניין הסודיות הרפואית לא הובהר מלכתחילה כערך עליון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שקהל זה יגיע לקבל טיפול או להיבדק, וחשוב שהוא ירגיש שהמרפאה היא מקום בטוח שלא מצריך מתן שום הסבר או תירוץ. מרפאות שכאלה יוכלו גם לתת מענה קריטי במגוון תחומים, כולל ליווי מטופלים טרנסים.ות במהלך תהליכי התאמה מגדרית או לאחריו, ליווי רגשי וסוציאלי, רפואה מונעת, המלצה על חיסונים, סיקור למחלות מין ושיחות על החיים באופן כללי. אין ספק כי צוות רפואי המכיר מקרוב את הקהילה וצרכיה ומקבל את המטופלים כשווים, בפתיחות ובהכרות עם צרכיה הרפואיים משמעו מתן רפואת קהילה טובה יותר לכל המטופלים, לא רק להט"בים.

ד"ר דוד ששה הוא מומחה ברפואה פנימית ומחלת זיהומיות ומנהל המרפאה לזיהומים העוברים במגע מיני במאוחדת

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com