המתווה שאחרי המלחמה: ההסכמים עם לבנון ואיראן - והתלות ההדדית

ניסיון העבר מלמד כי הסכמי "שקט תמורת שקט", דוגמת החלטה 1701 בלבנון או הסכם הגרעין מ-2015, אינם מחזיקים מעמד ומאפשרים לחיזבאללה ולאיראן להמשיך ולהתחמש בעשרות אלפי טילים. הפעם נדרש שינוי יסודי המבוסס על שני הסכמים נפרדים המחוברים זה לזה, שכן ללא פתרון משולב לא יושג שקט בר קיימא.

נדבך קריטי נוסף בהסכם הלבנוני הוא סגירת נתיב הנשק מסוריה, המהווה את העורק הראשי לחימוש חיזבאללה, לצד הכרה בינלאומית רשמית בחופש פעולה צבאי של ישראל נגד הפרות, ללא תלות במועצת הביטחון. לבסוף, הסיוע הכלכלי לו נזקקת לבנון יותנה בפירוק הדרגתי של מערך הטילים של הארגון.

במקביל, המתווה חייב לכלול הסכם מחמיר מול איראן המתמקד בעצירת תוכנית הגרעין, הגבלת מערך הטילים וקיצוץ זרועות התמנון האזוריות. בניגוד להסכם מ-2015, הפעם נדרשת הפסקה מוחלטת של כל העשרת אורניום מעל 5%, פירוק הצנטריפוגות המתקדמות והוצאה פיזית של כל מלאי האורניום המועשר אל מחוץ לאיראן.

כדי להבטיח את קיום התנאים, יוקם מנגנון סנקציות אוטומטי שיחזיר את העיצומים הבינלאומיים מייד עם כל הפרה, ללא אפשרות וטו. בשורה התחתונה, שני ההסכמים הללו חייבים להיות מקושרים: הסכם עם לבנון יהיה ריק מתוכן ללא ניתוק הנשק האיראני, והסכם עם איראן לא יועיל ללא אכיפה בשטח מול חיזבאללה, שכן מה שמחזיק הסכמים אינו חתימות אלא מנגנוני אכיפה בפועל.