תמיכת האופוזיציה במבצעים צבאיים רק מחלישה אותה | דעה

לפי סקר חדשות 13 ששודר בשבוע שעבר, המבצע בג'נין חיזק את הקואליציה. זה לא מפתיע - מבצעים צבאיים מחזקים פוליטית את הימין, אך נדמה כי היחידים שמסרבים להכיר בכך הם הפוליטיקאים מהמרכז-שמאל, ממשיכים לפעול "על אוטומט" ולתמוך בכל מבצע מתוך אשליה שהדבר ישרת אותם פוליטית

לפיד וגנץ
ראש האופוזיציה יאיר לפיד ובני גנץ | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

לפי סקר חדשות 13 ופרופ' קמיל פוקס ששודר בשבוע שעבר, המבצע בג'נין חיזק את הקואליציה. הליכוד מצוי כעת בתיקו של 26 מנדטים עם המחנה הממלכתי, וגוש נתניהו זוכה בסך הכל ל-56 מנדטים - כולל עלייה בתמיכה במפלגת הציונות הדתית, שמקבלת כעת 7 מנדטים. אלה התוצאות הטובות ביותר שרשמה הקואליציה בסקרי החודשים האחרונים, ואין זה מפתיע - מבצעים צבאיים מחזקים פוליטית את הימין, אך נדמה כי היחידים שמסרבים להכיר בכך הם הפוליטיקאים מהמרכז-שמאל, הממשיכים לפעול "על אוטומט" ולתמוך בכל מבצע מתוך אשליה שהדבר ישרת אותם פוליטית.

הנה, גם עם תום הסבב האחרון בעזה (מי סופר?), שאליו יצאה ישראל תחת הכותרת "מגן וחץ", הראו הסקרים, כי נתניהו והקואליציה הצליחו לראשונה מזה זמן רב להחזיר אליהם רבים מהמצביעים שנטשו אותם בעקבות ההפיכה המשטרית והמחאה. זה היה בסך הכל לפני כחודשיים. כזכור, גם אז התעקשו גנץ, לפיד ויתר ראשי האופוזיציה לתמוך בממשלה, למרות שהיה ברור כי גם הסבב חסר התוחלת הזה לא ישנה דבר. מתבקש היה שבאופוזיציה ישאלו שאלות, יטילו ספק, ובעיקר יציעו חלופה. אך אף אחד מאלה לא קרה, והקואליציה יצאה מחוזקת.

רה''מ בנימין נתניהו
רה''מ בנימין נתניהו | צילום: רויטרס

הטקס המייאש הזה חוזר על עצמו כבר שנים ארוכות. למעשה, מלבד הפיגוע בבת ים ב-1992, אשר חיזק את הכעס על ממשלת הליכוד ותרם לנצחון רבין בבחירות שהתקיימו באותה שנה, קשה להצביע ולו על מקרה אחד שבו השתלטותו של סדר היום הבטחוני ועימותים צבאיים בין ישראל לשכנותיה ולפלסטינים לא תרמו ישירות לחיזוק כוחו הפוליטי של הימין.

ראינו זאת עוד ב-1988, עם הפיגוע ביריחו שתרם ברגע האחרון לנצחון הליכוד; ב-1996, עם ההתנקשות ב"מהנדס", יחיא עיאש, שהוביל לגל הפיגועים אשר הזניק את נתניהו, ועם מבצע "ענבי זעם" בלבנון, שהסתיים באסון בכפר כנא והשאיר את המצביעים הערבים בבית; ב-2000, עם הכרזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק והאינתיפאדה השנייה, שהובילו למפלת ברק ולנצחון הסוחף של אריאל שרון; ב-2009, אחרי מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", שהאכזבה מתוצאותיהם החזירו את נתניהו לשלטון; ב-2015, אחרי שנתניהו רתם את מבצעי "שובו אחים" ו"צוק איתן", על הסנטימנט הלאומני שאפיין אותם, לדחיקתו של נפתלי בנט ולנצחון מפתיע על הרצוג ולבני; וב-2021, כאשר העימותים בערים המעורבות במהלך "שומר החומות" שילהבו את היצרים והבטיחו את נצחונם של נתניהו ובן גביר בבחירות 2022.

המשותף מבחינה פוליטית לכל האירועים הללו הוא שהמרכז-שמאל מילא בהם תפקיד פעיל בייזום, במעורבות או בתמיכה מבחוץ בהפעלת הכח הצבאי - רק כדי לראות את הימין גוזר את הקופון הפוליטי ומתחזק עוד ועוד על חשבונו. ובעצם, מדוע שיקרה אחרת? הרי אם כל המערכת הפוליטית מתגייסת לשכנע את הציבור שהפתרון היחיד הוא כח, שאין עם מי לדבר, שהאלימות לא קשורה לכיבוש, ושערבים בכלל לא ראויים ליחס כבני אדם אלא כולם מחבלים - מה הפלא שהציבור קונה את הסחורה הזו, ומעדיף בהמוניו את המקור (הימין) על פני החיקוי החיוור שלו (המרכז-שמאל)?

מבצע צה''ל בג'נין
מבצע צה''ל בג'נין | צילום: רויטרס

המבצעים האחרונים בעזה ובג'נין הפכו את האבסורד לבולט מאי פעם. הימין הקיצוני בהובלת סמוטריץ' ובן גביר הוא שדחף, עודד וקרא לצאת למבצעים הצבאיים - למרות שתרומתם האסטרטגית למצבה הבטחוני והמדיני של ישראל היא אפסית, ושהם קשורים קשר הדוק לרצון להוכיח לבייס ש"נכנסו בהם". נתניהו, לפחות מאז "צוק איתן", כבר איננו ראש הממשלה השקול והמרסן, זה שנרתע מהפעלת כח, אלא עובד בלרצות את שותפיו.

אבל אפילו עכשיו, כשהמבצעים צבועים בצבעים פוליטיים עזים של הציונות הדתית ועוצמה יהודית, מנהיגי המרכז-שמאל ממשיכים לתמוך בהתלהבות. התוצאה: השיח הציבורי ממשיך להיות מוכתב על ידי הימין, ועל ידו בלבד, ובאופן טבעי הוא זה שקוצר את הפירות ביום שאחרי המבצע, בדיוק כפי שהראה סקר חדשות 13.

רבים מהפוליטיקאים והאסטרטגים במרכז-שמאל, אלה שמפסידים כבר עשרות שנים אבל ממשיכים לדבוק באותה נוסחה כושלת, יסבירו שאם לא יתמכו במבצעים - הצניחה שלהם בסקרים תהיה עוד יותר גדולה. האם יש את זה ביותר תבוסתני ומפוחד? מתי בפעם האחרונה עמדה התזה המתקרנפת הזו, שכמו הפנימה את הדה-לגיטימציה נגד השמאל, במבחן המעשה? ואם בכל מקרה סדר היום הבטחוני של הימין הקיצוני יהנה מתמיכת המרכז-שמאל, לא משנה כיצד יפעל בפעם הבאה (גירוש המוני? נכבה 2?) - אז בשביל מה בכלל צריך את האופוזיציה?

עו''ד עמירם גיל
עו''ד עמירם גיל | צילום: חיים כהן

אפשר לדמיין גם מציאות אחרת. לדוגמא, מה היה קורה אם פעם אחת היו גנץ, לפיד ומיכאלי מנסים משהו חדש? במקום תמיכה אוטומטית בעוד ועוד מבצעים צבאיים חסרי תוחלת - ביקורת על הממשלה שיוזמת אותם. במקום יישור קו עם קריאות הנקם והקרב - הצעת אלטרנטיבה בדמות סיום השליטה במיליוני פלסטינים וכיבוד זכויות האדם שלהם.

הנה הימור פרוע: אם במרכז-שמאל היו הולכים על קו כזה, הם היו מגלים כי השמיים לא נופלים. שהמצביעים שלהם (כן, גם לאופוזיציה יש בייס) עשויים להעריך ולהתגאות בהם. שאפילו הציבור הרחב יודע לכבד עמדה ברורה ולא מגמגמת, במיוחד אם מתמידים בה לאורך זמן וחרף התנגדויות. זה לא יוביל בהכרח את המרכז-שמאל לנצחון מחר בבוקר, ובוודאי שלא ישנה את המאזן הדמוגרפי הנוטה בבירור לימין, אבל זהו הצעד הראשון באסטרטגיה פוליטית שתשבור את המבוי הסתום בנושאי בטחון - מבוי סתום שממנו נהנה כיום רק הימין. ומי יודע, מהלך כזה עשוי אפילו להביא לשיפור עבור המרכז-שמאל בסקרים הבאים.

עו"ד עמירם גיל הוא משפטן, לשעבר מרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר רשת 13? שלחו לנו מייל: opinion13news@gmail.com