נאום כוכבי על "הטובים ללחימה": האיום – תרבות ה"אני"

זה היה עוד אחד מימי המילואים. החיים שבחוץ לא באמת מחכים לך, אבל אתה נמצא באיזו בועה כזאת. ירדנו מהאוטובוס שחזר מעוד משימה בשטח, הקסדה עוד הייתה תלויה ברפיון והוסט על הגב, ככה הלכנו חבר שלי אמיר ואני לארוחת צהריים.

תפריט המוצב הציע פתיתים, אורז, תפוחי אדמה ולחם. כל אבות המזון. בתוך כך גלשה השיחה אחורה לימי מלחמת לבנון השנייה. אמיר סיפר על משבר האמון הגדול שחוו החיילים כשיצאו לקרב למשימה מעורפלת עם ציוד לקוי ופיקוד מרוחק ומנוכר. הוא שיתף על צעידות ארוכות לתוך החושך הלבנוני, על חברים שנהרגו. איך ממשיכים לבוא למילואים אחרי משבר כזה, שאלתי. "מה זאת אומרת?", הוא ענה, "כי פה צריכים אותי".

השיח שלנו התקיים רק כמה ימים לפני הדברים שנשא הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס סיום קורס טיס כשאמר "הטובים, הם קודם כל הלוחמים. הטובים - זהו ערך על זמני, שניצב כצוק שלא נשחק מול אופנות, מגמות ושינויים חברתיים". ואני אוסיף - מול כל הסיבות "הטובות" של זמנן, יהיו אשר יהיו, כלכליות, פוליטיות, חברתיות וכן הלאה.

כמה חשוב שבעולם מעורפל ומשתנה ללא הרף, הצליח כוכבי להאיר בבהירות על האמת העל-זמנית. לוחמי צה"ל הם ביטויה הממשי ביותר, והבסיסי ביותר (לצערנו), לעצמאות היהודית הראשונה זה 2,000 שנה. אבן יסוד למציאות, שעליה חלמו דורות, אלו שנשלחו לתאי הגזים באושוויץ, שנושלו וגורשו ממדינות ערב, שנרדפו על ידי האנטישמיות ותעו במרחב הגלובלי כעלה נידף ברוח.

מאז שנאמרו הדברים, נערמו תלי תילים ברשתות החברתיות ואבירי המקלדת מיהרו לתקוף - כיצד אתה מזניח ומשטיח את לוחמי הסייבר, יחידות המודיעין, חיילי המעטפת. "כל אחד על פי דרכו ויכולתו", נכתב.

אלו פספסו, או בחרו לפספס, את העיקר. שהוא לא ביטל את תרומתם של הנ"ל או הפחית מחשיבותם. אבל כן היטיב לזהות את האיום הגדול ביותר העומד בפנינו היום כחברה קולקטיבית - תרבות ה"אני". מה נוח לי. מה מתאים לי. מה רווחי לי. מה היה קורה אילו חלוצי העלייה השנייה היו חושבים כך? לוחמי ההגנה? חסידי אומות עולם? אלו, שבהשאלה מדבריו, "עשו משהו בשביל מישהו. משהו טוב, חשוב וערכי, ובלי לשאול מה יוצא לי". אלו היו עמודי התווך של מדינת ישראל. היום - הם הלוחמים.

אני עובד עם נערים ונערות בשנת שירות לקראת גיוס לצה"ל. אנחנו מברכים ומחזקים כל אחת ואחד מהם על הדרך שבה יבחרו לתרום בשירותם הצבאי ובחייהם האזרחיים לאחר מכן.

עם זאת, אמונתנו ומשנתנו היא, שהמקום הראשון שאליו אנו נדרשים, הוא שירות קרבי. זה לא הכי נוח, זה לא הכי מתגמל, אבל כמו שאמר חבר שלי אמיר - שם הכי צריכים אותנו, אז לשם אנחנו הולכים. זה הכי טוב בעיניי.

איתמר הופמן הוא מנהל תוכנית מנהיגות בארגון השומר החדש

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com