את הקרע שנוצר בין הממשלה לעם כבר לא ניתן לאחות | דעה

בציטוט המיוחס לתומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, נאמר כי "הדאגה לחייו ואושרו של האדם, ולא הרס שלהם, הוא האובייקט הראשון והיחיד של ממשלה טובה". נכון, הקואליציה נבחרה ברוב של 64 מנדטים, וניתן בהחלט להבין שהממשלה רואה בחקיקה המשפטית את חובתה עבור המצביעים שלה, אך היא שכחה לחלוטין שיש לה גם תפקיד בסיסי, בוודאי במדינה קטנה, אקלקטית ומורכבת כמו ישראל - להנהיג תוך דאגה לרווחה ולאינטרסים של כלל האוכלוסייה.

רפורמה במערכת המשפט כנראה הייתה בלתי נמנעת. עם זאת, האופן שבו היא נעשתה, כשהממשלה הפילה את בליץ החקיקה על האזרחים כרעם ביום בהיר ודהרה במהירות שיא כדי להשלים אותה, קצת כמו עדר התאואים מהסצנה המפורסמת בסרט "מלך האריות", תוך שהם מעוותים את החוקים כרצונם, גרם הרבה יותר נזק מתועלת.

צריך לזכור גם שהממשלה עשתה הרבה מאד כדי להרחיק את עצמה מהעם עוד הרבה לפני כן. נדמה שהמחיר שהמדינה צריכה ועוד תצטרך לשלם על פעולות הממשלה גדול מנשוא - בשביל תיקון קטן וחסר משמעות כל כך בחוק, שבידי ממשלה אחרת הוא אפילו לא היה מקבל יחס רב כל כך מהציבור. קשה להתעלם מהתחושה הקשה שהממשלה למעשה מאותתת לציבור שהם אויבים שלה.

לראש הממשלה בנימין נתניהו אין באמת את היכולת להכיל את עוצמת ההתנגדות, ובינתיים, בחוסר הנכונות של הקואליציה לעצור את החקיקה, תוך שהם עושים ככל יכולתם להתריס נגד המוחים ומכנים אותם בשלל כינויים כמו "פריבילגים", "אנרכיסטים" והטרנד החדש "סרבנים", וגם הורסים את היחסים עם ארצות הברית - הם יצרו חיץ שאותו המתנגדים להם לא יכולים לעבור. זה מהווה למעשה הכרזת מלחמה, גם נגד הציבור שתומך בחקיקה, שלא ירוויח מכך דבר. היתר, מתנגדי המהפכה, לא נשארו אדישים - והכריזו מלחמה על הממשלה מצדם. אם כן, הגענו למצב אבסורדי שבו העם והממשלה נלחמים זה בזה.

חברי הקואליציה לא באמת מעוניינים להמשיך להסלים את המצב, ואחרי מפגן הכוח שלהם שהסתיים בביטול עילת הסבירות, כמה מהם בה כבר קראו להמשך את החקיקה בהסכמה בלבד. גם נתניהו קרוב לוודאי לא מעוניין להמשיך להסלים את המצב יותר ממה שהוא. חוק אחד למשל, שהוגש על ידי מפלגת יהדות התורה בעיתוי מופרך למדי - כמעט ישר אחרי ביטול עילת הסבירות, להחשיב לימודי תורה ל"שירות משמעותי" על חשבון גיוס לצבא, כבר ירד מהפרק ולא יקודם, כפי שהודיעו שרים מהליכוד.

וזה הגיוני, כי עכשיו האחריות המוטלת על הממשלה היא לכל הפחות לא להחמיר את המצב, כמו גם לקרב את העם. עם זאת, נראה שגם אם יעשו כך, זה יהיה קצת מעט מדי ומאוחר מדי. הנזק נעשה, והקרע בין העם לממשלה כבר לא ניתן לתיקון. העם צפה בממשלה שלו מחוקקת חוק שלא מקובל עליו, שמעורר בו פחד בלתי נסבל, תוך שהיא צופה בו ממרומי האולימפוס, כלומר ממשכן הכנסת, כשהוא נאבק על חייו בחוסר אונים ומצפה ללא הועיל שהם יקשיבו לו.

נכון, צריך לזכור שקרוב לוודאי שהקואליציה הרגישה מחויבת לבוחרים שלה לקיים את שהתחייבה אליו (והשאלה האם באמת הבוחרים שלה ידעו עבור מה הם מצביעים פתוחה לפרשנות) ואסור להקל בזה ראש, אך לא ברור מה אלה ירוויחו מהכיוון אליו המדינה דוהרת בעקבות החקיקה. גם אם הממשלה תדע לתקן את הנזק זה ייקח עוד זמן רב, ובכל מקרה, את הבגידה באמון הציבור כבר בלתי אפשרי לתקן. העם והממשלה מתנהלים כרגע כמו שתי ישויות נפרדות שאין להן דבר במשותף.

עם זאת, במלחמה כמו במלחמה, רק צד אחד יכול לנצח, ולמרות השמחה לאיד של שרים בממשלה (מישהו אמר בר הסלטים של השר איתמר בן גביר?), מדינה דמוקרטית לא יכולה להתקיים בלי העם, וההשפעה של המחאות על הממשלה ניכרת. היא למעשה כבר יוצאת בהפסד, כיוון שמרבית הרפורמה כפי שנוסחה לא יוצאת כרגע אל הפועל. בנוסף, חברי קואליציה קוראים כאמור להמשך חקיקה בהסכמה בלבד, מאחר שהם מבינים שהכיוון שאליו הולכת המדינה הוא לא טוב. נותר רק לחכות לרגע שבו שרי הממשלה יבינו - זה לא היה שווה את זה.

ניצן שימרון היא עורכת בדסק הדיגיטל של חדשות 13