לחשוף או לא לחשוף: בעד ונגד בפרשת חיים ולדר

השטיח נשמט מתחת לרגליי המתחסדים

התאבדותו של הסופר חיים ולדר החזירה לחיינו דיון שהייתי בטוח ואפילו קיוויתי שכבר מוצה בפרשת משי זהב: האם השימוש שעושים נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתקשורת על-מנת להוציא לאור את סיפורם, הוא מעין "בית דין שדה" שחורץ את גורלו של הפוגע כביכול; וכל זאת עוד בטרם ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו ולהציג את גרסתו, ותוך היפוך "חזקת החפות" כך שבדעת הקהל הציבורית כבר נטמע כי הוא אשם, אלא אם יוכיח את חפותו בהמשך.

כמי שחווה בעצמו תקיפה מינית ממושכת בהיותי ילד ובתור דובר ארגון "מגן" ששם לו למטרה להילחם בתופעת הפגיעות המיניות בחברה החרדית ובראש ובראשונה לפרום את קשר השתיקה שעדיין נהוג בחברה הזאת, )על אף ההתקדמות שחלה בתחום בשנים האחרונות) – קשה לי להסתיר את הכעס והאכזבה שאני חש נוכח מחזור טענות אלו שבסופו של יום נועדו לבלום או לכל הפחות לעכב את השינוי המיוחל ביחסה של החברה החרדית לפגיעות מיניות.

במקרה ולדר, ההיתממות וההיאחזות המעושה במונח "חזקת החפות" זועקים לשמיים מרוב אבסורד. לא מספיק לאותם מיתממים, התחקיר המקיף שפורסם ב"הארץ" וגובה במספר עדויות מאומתות; גם בית דין מיוחד ששמע עשרות עדויות; לא מעורר בליבם ספק, שמא עשרות התלונות נגד ולדר שנבדקו במסרקות ברזל על-ידי גורמים רבים מלמדות משהו.

[brightcove_iframe video_id='news-domestic-internal-part-2201011941' autoplay='0' credit='' desc='קמפיין מי טו בחברה החרדית בעקבות פרשת חיים ולדר' poster='' kid='1_9wniv0dh' duration='60']

מבחינתם של מי שמפחדים פחד מוות מלהודות או לכל הפחות לדבר באופן גלוי על התופעה שגבתה כבר נשמות רבות במהלך השנים האחרונות, התקשורת אינה הזירה המתאימה לנהל את המאבק של אותם נפגעים. כשזה בתקשורת, הם טוענים, הקורבן הוא הנילון, חד וחלק. אחרים אפילו מגדילים וטוענים כי יש לסגור מקרים כאלה בתוך הקהילה, שבה כבר קיימים גופים ייעודיים שתפקידם לטפל בתלונות כגון אלה; או לפנות למשטרה.

מדובר בטענה אשר בינה לבין המציאות העגומה בחברה החרדית ואפילו הדתית מרחק שנות אור. במאבק לפרימת קשר השתיקה שנרקם סביב נושא התקיפות והפגיעות המיניות במגזר החרדי והדתי – אין כל מנוס מלעשות שימוש גם בתקשורת. זה לא רק שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אלא שהמציאות כבר הוכיחה לנו הרבה יותר מפעם אחת כי היא עדיין לא בשלה לשקול שום אלטרנטיבה אחרת.

לו היו הרשויות עושות את המוטל עליהן, חלק מהפרסומים היו יכולים להימנע ולהתברר בהיכל הצדק. לצערי המערכת אינה ממלאות את חלקה כראוי ולכן פרסום ברבים של עדויות אמינות ובדוקות שסיפקו נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הוא כיום הדרך היחידה לוודא כי הפוגע או הפוגעת חודלים ממעשיהם. לו גם במקרה של דינר היו הדברים מתפרסמים ברבים, נשמות נוספות היו ניצלות מפני פגיעה.

בימים אלה מתנהל מאבק עיקש במיוחד על השאלה האם לילדות, ילדים, נערות, נערים ונשים תהיה מספיק לגיטימציה לספר ברבים את אשר עוללו להם דמויות בכירות ומכובדות לכאורה במגזר. במאבק הזה, כל האמצעים כשרים.

יעקב סלע הוא דובר עמותת מגן שנלחמת בעבירות מין בחברה החרדית ובעל משרד יח"צ בתחום המשפטי

בית דין שדה כבר הכריע

חיים ולדר כנראה אינו צדיק גמור. המתלוננות נגדו שבחרו בזירה התקשורתית למען שטיחת טענותיהם על מעשיו המזוויעים לכאורה ניחנו ככל הנראה באומץ רב ואין להקל ראש בהרגשתם נוכח המעשים שביצע בהם ולדר לפי טענתם או לזרוק לעברם חצים כאילו הם אשמים בהתאבדותו הטראגית של מי שבמשך שנים נחשב לאחד ממכובדי העדה החרדית.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתפקיד המכריע שנטלה על עצמה התקשורת בפרשה העגומה והמצערת הזו. בניגוד לכל הגיון בסיסי, ובאופן שסותר באופן מוחלט את כללי שלטון החוק שרבים מאנשי התקשורת נוהגים כביכול להגן עליו מפני מי שחושב אחרת מהם – הפכו בשנים האחרונות אמצעי התקשורת למעין בית משפט שדה החורץ את גורלם של מושאי תחקיריהם.

חזקת החפות, שאותו עקרון בסיסי נרמס חדשות לבקרים על-ידי עיתונאים ותחקירנים השמים עצמם בנעלי החוקר, הפרקליט והשופט. בהינף קולמוס, חורצים עיתונאים גורלות. זה לא שאין מקום לבדוק טענות ותלונות של מי שלדבריהם נפגעו, אלא שהתפקיד הזה אינו מסור לעיתונאי, ועל אחת כמה וכמה שההכרעה בבדיקות אלה אינה אמורה להינתן על-ידם.

בחודשים האחרונים נחשפנו לתופעה מטרידה במיוחד: ככל שמעמדו של מי שיש לבדוק טענות כלפיו רם יותר, כך גדלה המוטיבציה להפילו. המקרים המזעזעים של יהודה משי זהב וחיים ולדר אינם מקריים, אלא תוצאה מובהקת של מוטיבציית שיא של עיתונאים וארגונים אזרחיים להיות מוכרים כמביאי הבשורה לחברה החרדית.

בנסיבות כאלה, לא נותר לנו אלא להיזכר כי גם לפי ההלכה היהודית וגם לפי עקרונות היסוד של שלטון החוק המדינה דמוקרטית – כל אדם זכאי אלא אם הוכח אחרת. ובמקרה של ולדר, עדיין לא הוכח דבר. עד כה, כל ששמענו זה את טיעוני הנפגעות והנפגעים לכאורה. אך לפי שיטת המשפט הישראלית, יש צורך לשמוע גם את הצד השני. צד שבתקשורת או ברשתות החברתיות נעדר כל ייצוג.

זה אולי לא מתאים לקצב המודרני של המאה ה-21 או לעידן הרשתות החברתיות אבל כל עוד הטענות נגד ולדר לא עמדו לבירור באופן מסודר ומקיף, עלינו להיזהר בכבודו של אדם. הדבר נכון ככלל, ובמיוחד כאשר מדובר בטענות לביצוע עבירות מין אשר הקלון הנלווה אליהן גדול במיוחד. נאהב זאת או לא, גם את העונשים קובע בית המשפט ולא הציבור המשולהב.

עו"ד אייל בסרגליק מתמחה בעבירות צווארון לבן ויו"ר הפורום הפלילי הארצי

רוצים לכתוב למדור הדעות באתר חדשות 13? שלחו לנו למייל: opinion13news@gmail.com