חשיפת האמת הכואבת תאפשר ריפוי

כשראש הממשלה וגנזך המדינה לחצו היום (רביעי) על הכפתור שמעלה לרשת את האתר בו נחשפים הפרוטוקולים הקשורים לילדים החטופים, הרמתי את הנייד שלי וצילמתי. אני לא נוהגת לתעד, אבל חשבתי שאת הרגע הזה אני רוצה שיהיה לי בטלפון. מעטים המקרים שבהם עיתונאי יכול להרגיש סיפוק בעבודה. הנה, היום היה לי רגע כזה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

את התודות בדרך כלל אומרים בסוף, אבל תודה אחת צריך לומר בראשית הדברים והיא לראש הממשלה, שהרים את הכפפה מהר יותר ממה שציפיתי והרבה יותר מהר ממה שציפו חברי העמותות שעוסקים בנושא. כי מה שקרה היום, ואת זה חשוב להבין, זה לא רק שנחשפים פרוטוקולים שתוכם תעלה תמונה יותר ברורה, מובהקת ומאוד עצובה על היחס אותו קיבלו המשפחות האלה מהממסד הוותיק בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה; מה שקרה היום הוא דבר הרבה יותר עמוק: האבן ראשונה הונחה לבניית אמון בין האוכלוסיות הנפגעות לממסד הישראלי.

המשפחות התימניות שעלו לארץ בסוף שנות ה-50 ובשנות ה-60 עלו באמונה שלמה שכאן הן יקבלו את היחס הטוב ביותר - וכבר על המטוס הן התבדו. אך למרות השבר הגדול שקרה להן בשנים ראשונות הן המשיכו לשלוח את הילדים שלהן לצבא, המשיכו לשלם מיסים, ורק בלב פנימה הכאב סירב להגליד.

היום מתחילה בניית האמון המחודשת. היום אותן אמהות זקנות, אלה שנותרו עוד בחיים, כבר לא ירגישו שמתייחסים אליהן כאל נשים הזויות שמספרות סיפורי חטיפה מדמיונן העשיר; איש כבר לא יאשים אותן, כך אני מקווה, שהן פשוט ויתרו על הילדים; שהן שכחו אותם בבית החולים; שהן הזניחו אותם וכך הם חלו ומתו.

החברה בישראל, דעת הקהל בישראל, היום בפעם הראשונה מקבלת את הסיפור של חטיפת ילדים לא כאל הזיה של קומץ, אלא כמציאות שגם אם אי אפשר לתקן ראוי וצריך לקבל. כעת, אחרי הפרסום היום, צריך להסתכל איך עושים את הסגירה הסופית של הפרשה הזאת, כדי שאפשר יהיה להגיע לשלב הריפוי. חושפים את האמת, מכירים בצער ובכאב - ורק אז, צריך לקוות, יבוא הריפוי.