"דולי סיטי 2? אולי בתור סרט אקשן"

לרגל צאת ספרה החדש, אורלי קסטל-בלום מספרת על הפחד מיצירת המשך לרומן פורץ הדרך, החרדה ממגורים בחו"ל ועל השילוב הלא תמיד מוצלח בין כתיבה לזוגיות. ראיון

אורלי קסטל-בלום
אורלי קסטל בלום | צילום: גיל מרקו שני

אורלי קסטל-בלום ואני משוחחות עוד לפני שמונה בבוקר, לכבוד צאת ספרה החדש, "חיי חורף". שתינו ערניות. אני צוחקת מדי פעם, מראה אובר-אופטימיות וקצת חוסר בטחון, וקסטל-בלום עונה לי בשקט, מתוך מחשבה. כל משפט שהיא אומרת נדמה שעולה לה במאמץ מסוים, הטלפון שלי מתחיל לעשות בעיות ואני נכנסת לחרדה, לא לפספס אף מילה.

- יש המון חו"ל ב"חיי חורף". היית מסוגלת לגור מחוץ לישראל?

"עד היום לא ממש הצלחתי לגור בחו"ל וההסבר לזה הוא גם גיאולוגי. לפי מה שאמרו לי זה קשור לכך שבארץ יש אדמת סיליקה ובחו"ל יותר אדמת כבול. יש גם עניין עם הדם. את זה למדתי בזמן המתנה בשדה תעופה אחד. הדם של אנשים בארצות חמות יותר דליל משל אנשים מארצות קרות. לוקח לדם שנה להתרגל, כלומר להפוך סמיך בשביל הארצות האלה", היא מסבירה".

 

"מה שמבריח אותי מחו"ל הוא צורת המחשבה וההתנהגות, שבביקורים קצרים היא אולי נחמדה אבל אחרי זמן היא משתקת את האסוציאציות", מוסיפה קסטל-בלום, "גם אנטישמיות וכל גילוי שלה מזניק אותי בחזרה למטוס לישראל. כשהייתי בת שמונה עשרה המורה של בת דודתי לקחה אותנו לשאטו אחד וכשהציגו לה אותי הסתכלה במראה ואמרה: אני לא אנטישמית, כאילו שהיא לא תסגיר אותי. מהצרפתים צריך מאוד להיזהר. איזה טרנספר עשו לאלפי צוענים? בעיתונות היה כתוב אלפים הפגינו - אבל צרפת העלתה את הצוענים לאוטובוסים".

- אז מה קרה לדולי, היא נוחתת בנתב"ג?

"עזבנו אותה כשהיא בת 45 בבית זקנים מבקשת מהאישה שמולה להציץ בעיתון שבו כתוב על גורל בנה. לפעמים מתחשק לי לכתוב "דולי סיטי 2", אבל אני מפחדת. אישית אני לא חושבת שהיא צריכה לנחות בנתב"ג, משום שהיא לא זזה מהמוסד שהיא נמצאת בו כבר עשרים שנה והמוסד נמצא בישראל. יכול להיות שיהיה לי קל לכתוב את הסרט "דולי סיטי 2". מראש אני יכולה להגיד שהוא לא יתרומם בתור ספר - בתור סרט אקשן יש לזה סיכוי".

 

- האם אפשר בכלל לקיים זוגיות לצד הספרות? נשארתי עם תחושה שבסופו של דבר, זה המחיר הכבד שכתיבה גובה.


"אפשר בטח שאפשר. ב"אשת הסופר" יש דוגמא ובטח יש קומבינציות יותר מוצלחות שבהן יש ספייס והבנה אמיתית בין בני הזוג. אבל אני כבר לא בקטע של להגיע לעמק השווה עם עוד בן אדם. אני לא מרגישה שאני משלמת מחיר כבד. אני אדם חופשי ומלא. ואם היה לי בן זוג כל הזמן הייתי כועסת על עצמי שאני לא כותבת כי איך אפשר לכתוב שיש בן זוג. לפחות שלושים אחוז ממך במקרה הנאור ביותר מבוטל".

"הייתי נשואה מגיל 25 עד 38 לגדי בלום. אני לא אגיד לך שנשארנו ידידים טובים. יש לנו שני ילדים. את השנים הכי יפות שלי תרמתי לניסוי הקשה הזה. והבעיה של הזוגיות ההיא בכלל לא היתה הספרות בסופו של דבר. דווקא מר בלום, ייאמר לזכותו שתמך בי כסופרת ועודד אותי מאוד וגם בלעדיו, אני מוכרחה לציין, שום דבר לא היה קורה. וגם בלעדי חיים פסח שגילה אותי ואסור לשכוח אותו שום דבר לא היה קורה. שלחתי ב-1984 כתב יד סתם כך לעם עובד וחיים פסח היה אז עורך בהוצאה. הוא צלצל כעבור 3 ימים לאמא שלי ואמר שאני לא אעיז למסור את זה לאף הוצאה ואתקשר אליו מייד. היא הודיעה לי ומיד התקשרתי".

 

- בספר החדש, מפתיע לגלות שכמעט ואין התייחסות לילדים. הנוכחות שלהם לא מורגשת ביחס לספריך הקודמים, חוץ מהבלחות ספורות.


"הילדים שלי כבר לא ילדים אבל הם עוד לא עזבו את הבית. עוד מעט יבוא המשבר ואולי כל הזמן אכתוב על ילדים כדי למלא את החלל".

 

- "אין מה לומר - קסטל בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה" (מנחם פרי על "חיי חורף"). השארת את פרי ללא מילים. איך עשית את זה?


"חשבתי על קורא אולטימטיבי שאי אפשר לעבוד עליו בשום דבר. קורא שמבחינה אינטליגנטית יותר חכם וזריז מחשבה ממני ואין לי מה לטשטש אותו בקיטש ולספר בדיחות אלטע זאכן. דווקא חשבתי על ישראלי בן זמננו, קשוח אך בעל לב. סמוראי של ספרות. אחד שקרא המון ואם לא אז הוא יודע איכשהו. אחד שאי אפשר למכור לו בולשיט. אליו כיוונתי וככזה החשבתי את עצמי בכל פעם כשבאתי לבדוק את הטקסט בהתחלה בעיניים החדות של אותו קורא.

ֿ"עבדתי קשה מאוד על הסיפורים. לראשונה גיליתי שאפשר לעבוד בד בבד על כמה סיפורים בעת ובעונה אחת. נמאס מזה עוברים לזה. תקועים בזה עוברים להוא וכך שמרתי על רעננות. חוץ מזה קיבלתי דלקת גידים. דלקת גידים בכתיבה. דלקת ריאות בהגהות. זאת דרך חתחתים. פרי שווה סיפור. אבל אחכה עוד כמה שנים בשביל לכתוב אותו אם בכלל וגם אני צריכה צורת כתיבה אחרת מאשר פרוזה לתאר את מה שעבר עלי".

 

- יש לך מסר מעודד ליוצרות צעירות בישראל? גם 'לא' זו תשובה.


"המסר שלי הוא גם ליוצרים הצעירים בישראל. ראשית מסר מקצועי: נצלו את הבוסריות, היא תיעלם לכם, והיא מיוחדת במינה. אל תנסו להתפתח בטרם עת. יש בבוסריות יצירה ויצירתיות. יש דברים שיכולים לעבור רק בצורה בוסרית.

חפשו איפה לא הלכה הספרות העברית, או הספרות בכלל, ולכו לשם. יותר טוב לעבוד לבד. קיראו את כתבי הדור הקודם והדור שלפניו, לאו דווקא הקאנוניים. וגם הקאנוניים. מהם אפשר ללמוד על המשכיות. מתמול שלשום אפשר ללמוד על כוח רצון של סופר להתמיד".

 

באספקט הכמעט-רפואי, קסטל-בלום מסבירה ש"אם מתחילים לכם כאבי גידים בכתף דבר ראשון לקנות שולחן אורתופדי שמיועד לסופרי סת"ם. השולחן לא יפה במיוחד אבל מונע מהמרפקים להתאמץ ומאפשר לכתפיים לנוח בזמן הכתיבה ומבטיח לסופרי הסת"ם תפוקה גדולה יותר. יוצרים צעירים בעצם צריכים לקנות אותו מייד - לפני שמתחילים להם הכאבים, למניעה", ובהקשר אחר היא מוסיפה: "היזהרו מההיבריס - הוא חוזר כבומרנג. קראו לאלתר על התנא הראשון ר' חנינא בן דוסא ועל אשתו. על מנת שהשכנים לא יידעו שאין להם מה לאכול בשבת היו בכל זאת מבעירים את התנור, כדי שייצא עשן...".