גברים שבוהים

בהופעת ההשקה לאלבומו החדש של שפי ישי, "גבר לא ידבר על כך", עלה נתן זך – ששירים משלו מופיעים באלבום - על הבמה, ודיבר בשבחו של שפי ישי. מי שעוקב אחרי זך, יודע שלא מדובר באדם שמרבה לפזר מחמאות. זך סיפר על איזה בחור בשם לאונרד כהן, שהתקשר אליו וביקש להשתמש בשיר שלו. זך סירב לכהן ואמר – "לא, אני אתן את השיר הזה לשפי ישי". אפשר להבין את החיבור העמוק הזה.

באלבומו החדש, מספק ישי פרשנות מרטיטה לשירים של זך, לצד שירים מוצלחים משל עצמו. האיכות הבולטת ביותר בביצועיו של ישי היא הענווה. ישי לא שר כאילו שהוא מנסה להיות דבר מה, לשכנע במשהו, למכור שיר או רעיון. ההגשה והלחנים שלו צנועים, אפילו נחבאים. זו אחת מהסיבות לכך שהביצועים של ישי כל כך נוגעים. אין בהם אלא כנות.

שפי ישי הוא תופעה נדירה. אלבום הסולו הראשון שלו, "אהבה ושנאה", שיצא ב-1992, זכה לביקורות נלהבות ונחשב עד היום לאחד מהאלבומים הטובים שיצאו כאן. לאחר מכן עבר ישי למאחורי הקלעים של עולם המוזיקה, שימש כטכנאי אולפן ויצר מוזיקה לתיאטרון (בין השאר עיבד והפיק מוזיקלית את המחזמר "מאמי" ב-2002). רק עכשיו, 17 שנה אחרי, הוא מוציא אלבום סולו שני.

האלבום החדש של ישי מביא איכויות דומות לאלו של קודמו. יש בו רגש נקי. והביצועים של ישי נהדרים גם הפעם. בהמשך לסיפורו של זך, משהו בהגשה של ישי מזכיר את זו של לאונרד כהן. חלק מהשירים שישי מלחין ומבצע הופיעו, בלחנים אחרים, באלבום משירי נתן זך שהוציאה לאחרונה נורית גלרון. מעניין לשמוע איך מעניקים שני זמרים, בתקופה דומה, פרשות כה שונה לאותם שירים. שיר הנושא באלבום של גלרון, "ואז בא לנו", זוכה לגירסה מרהיבה באלבומו של ישי. יפים לא פחות הם השירים שכתב ישי עצמו, למשל "אבירים", שכולו גבריות שקטה וכובשת.

"גבר לא ידבר על כך" / שפי ישי, הוצאה עצמית

פצצה מתוקתקת

כמו תופעות טבע, גם פצצות יכולות להיות מרהיבות ביופיין בשעה שהן זורעות הרס. אלבומו חדש והמצוין של תומר בן אפרים "בצילה של הפצצה" נשמע כהשתקפותה המוזיקלית של פצצה – מרצד, מטלטל, יפהפה – כשמתחת לכל זה, מסתתר כאב רב.

בן אפרים, שיצר במשך שנים בניו יורק ושחרר שם שני אלבומים, מביא כאן שילוב מסחרר בין פרוג לבין מוזיקת ארץ ישראל, לצד הגיטרות החשמליות המחוספסות והמתפתלות של רן שם טוב. נגיעות אלקטרוניות מתמזגות בהפקה מוזיקלית נוסטלגית בטעם שנות השישים-שבעים. מתחת ללחנים העליזים ולעיבודים הפסיכדליים מסתתרים טקסטים העוסקים בהישרדות במציאות חרבה וכאוטית, בעולם שנמצא על פי תהום. כמו באלבומו הקודם של בן אפרים, "עולם מושלם" (2003), גם הפעם הניגוד הזה ממגנט ומצמרר בו זמנית.

גם הפעם קשה להחמיץ את טביעת האצבע של רן שם טוב (איזבו) שהיה שותף להפקת האלבום עם בן אפרים וחתום על ההקלטה והמיקסים. "בצילה של הפצצה" צבעוני ומרתק בבחירות הסגנוניות שהוא עושה. אם לא תאזינו למילים שלו תוכלו לרקוד לצליליו. אם תתעמקו בטקסטים שלו אתם עלולים להתקף בחשק עז לזחול בחזרה למיטה ולא לצאת ממנה למשך שארית היום. כך או כך, מדובר באלבום מצוין, שימשיך להדהד בכם גם לאחר תום ההאזנה.

"בצילה של הפצצה" / תומר בן אפרים