75 דקות, זוז

יש משהו מפתיע בעובדה שאהוד בנאי, עם כל המטען החורג של תרבות ארץ ישראלית שהשם בנאי נושא עמו, פרץ לתודעה הישראלית לצד יוסי אלפנט, גיבורה של סצנת האנדרגראונד התל אביבית של שנות ה-80 שהייתה סוג של מרד באותה תרבות בדיוק.

בקטעי ההופעות ותמונות הסטילס שמשולבים ברוקומנטרי החדש 'חייב לזוז – אהוד בנאי והפליטים', קשה להבין כיצד בחור ממושקף, שהפרסונה שלו היא ההיפך הגמור מהתפיסה המקובלת לגבי כוכב רוק, הפך למנהיגה של להקה בועטת, ובמיוחד כשלידו ניצב אלפנט, שהתואר רוק סטאר כאילו הומצא בשבילו. ההבדלים ביניהם, שניכרים גם במוסיקה ההיברידית של הפליטים, שילוב של ההשפעות המזרחיות/ אתניות/ פולקיות שהפכו לסימן ההיכר של בנאי עם הניו ווייביות הקודרת של יוסי אלפנט ולהקה רטורית, היא הנושא המרכזי בסרטו המצוין של אבידע לבני, שעוקב אחרי ההיסטוריה הקצרה אך רבת ההשפעה של ההרכב המיתולוגי.

במהלך 75 הדקות של 'חייב לזוז' מחזיר הסרט את הצופים אל עולם להקות השוליים ממנו צמח יוסי אלפנט, עובר בגבעתיים ורמת גן שם העביר בנאי את תקופת ההבשלה הארוכה שלו, ומתמקד בסופו של דבר במפגש המרתק בין שני המוזיקאים. בסגנון פשוט וישיר, חף מעודף החשיבות העצמית והפומפוזיות שמאפיינים לעיתים קרובות את הז'אנר, צולל לבני דרך שורה של ראיונות עומק עם אהוד בנאי, שהצניעות וההומור העצמי שלו מכתיבים את הטון של הסרט כולו, אל נבכי התקופה והמוזיקה ומנסה להבין איפה נגמר בנאי ומתחיל אלפנט.

עבור כל אדם שחרש את האלבום של אהוד בנאי והפליטים ואת פס הקול של 'מאמי', הסרט הזה הוא פשוט מתנה. בנאי מדגים ריפים על הגיטרה ומתעכב על שורות טקסט קלאסיות כשברקע מתנגנים השירים עצמם בעריכת סאונד מדויקת להפליא. בין המרואיינים הנוספים אפשר למצוא את ברי סחרוף, רמי פורטיס, יואב קוטנר, יובל בנאי, שוקי וייס, שלומי ברכה ורבים אחרים, כולם היו בסביבה כשהאלבום הוקלט וכולם מלאים בהערכה ללהקה ובגעגועים ליוסי אלפנט ולמתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שנפטר לפני שנתיים.

הסרט, שללא ספק יפעיל באינטנסיביות את בלוטת הנוסטלגיה המפותחת של כל פליטי הליקוויד/פינגווין/ קולנוע דן לדורותיהם, משמש במידה רבה כקינה על מותו בטרם עת של אלפנט, שמקבל הרבה זמן מסך וברגעים רבים פשוט גונב את ההצגה. קשה להתרכז במשהו אחר כשהוא נמצא על המסך. היחס שהוא מקבל מהמרואיינים שמדברים עליו הוא של תופעת טבע, אדם מלא ברגש שליבו עומד להתפקע בכל רגע (זה לא רחוק מהמציאות מכיוון שהוא עבר צנטור בגיל 14, סבל מבעיות לב כל חייו ונפטר, כזכור, מדום לב באמצע הופעה בלוגוס), בעל יצר הרס עצמי מפותח, שחי כמו כוכב ומת כמו כוכב. בנאי לא מהסס לדבר בסרט גם על חילוקי הדיעות ביניהם, על התמכרותו הקשה לסמים, ועל הסיבות שבעטיין ויתר על שירותי ההפקה של אלפנט כשעבד על אלבומו השני 'קרוב'.

יותר מכל דבר אחר מדגים 'חייב לזוז' את הכוח שיש לעבודה משותפת במסגרת להקה. המוזיקה של הפליטים לא הייתה יכולה להיווצר בשום קונסטלציה אחרת והיא מכילה משהו שלא נמצא בעבודות הסולו של בנאי או אלפנט. הסרט שומר על איפוק רוב הזמן ואולי המחמאה הגרנדיוזית ביותר שמיוחסת ללהקה היא המילה 'מהפכה' שנלחשת על ידי יואב קוטנר, אבל היא קולעת למטרה. כי זה מה שהפליטים עשו כאן.

השילוב של הסאונד החד והמנוכר של אלפנט עם ההשפעות השחורות של בנאי, הטקסטים הפוליטיים והאווירה הכבדה והאפוקליפטית פשוט הגדירו מחדש את צמד המילים מוזיקה ישראלית. אהוד בנאי לקח את הצלילים האוונגרדיים של אלפנט שנוצרו תוך התכתבות מתמדת עם הנעשה באירופה ובאמריקה וגרם להם להישמע שייכים להווי הישראלי. בשנים שעברו מאז היה בנאי פורה להפליא וגם אלפנט המשיך לעבוד עד מותו. כל אחד מהם יצר את הצליל המזוהה עמו. אבל התקופה הקצרה בה הקליטו ביחד והאנרגיה של המוזיקה המשותפת שלהם היא ללא ספק פסגה בקריירות של שניהם. כיף לראות את הלהקה מקבלת את הכבוד הראוי לה בסרט יוצא מן הכלל.