גבעולים בארון

הפסקת פעילותה של מקהלת גבעול הותירה חלל בסצינת המוזיקה הנסיונית בישראל. הרכב ייחודי זה, תחת הנהגתה האמיצה של מאיה דוניץ, היה למין סופרגרופ – מי לא היה שם? נועם ענבר (הבילויים), אורי כנרות (בום פם), קרני פוסטל (קרני פוסטל), אדם שפלן (כל ההרכבים בארץ, בערך) הם רק אחדים מבין המוזיקאים הבולטים שעברו בשערי המקהלה, שהחברות בה במשך שנות פעילותה (2003-2005), היתה כמעט לטקס חניכה.

ההופעה המשותפת עם המלחין ונגן כלי ההקשה האמריקאי, דיוויד מוס, שבקורות חייו ישנם פרקים מרשימים כמו שיתוף פעולה עם ג'ון זורן, צנחה על העיר פחות או יותר משום מקום. במשך שלוש הופעות, שהתקיימו בזו אחר זו, מקהלת גבעול אכלסה את מתחם "בית העמודים", כשחבריה, במקום לעמוד יחדיו על במה ולשיר, לנגן, או להרעיש, שוטטו להם בין החדרים והקימו מיצגים מוזיקליים קטנים שהתקיימו בו זמנית, כך שמלכתחילה לא ניתן היה לראות הכל. אומנם, היה מעין "מנחה" או "מארח" שהוביל את הקהל מחדר לחדר, מה שאומר שגוש אנושי גדול מאד נדחס לחדרים לא גדולים בו בזמן, ובכך היה ניתן לגלות מתי ואיפה מתרחשים האירועים המהותיים, לעיתים קרובות דווקא האירועים הקטנים היו המעניינים יותר.

הרעיון הכללי שעומד מאחורי המיצג הוא מעניין והחוויה שהוא מביא איתו לא יכולה להיות משהו פרט לייחודית. התחושה הכללית שמתקבלת דומה למה שבטח חווים אורחים במסיבה אצל דיוויד לינץ' לאחר שלקחו מעט אסיד קליפורני משובח. אורי כנרות יושב בתוך אח עם דלי על הראש, מזמזם ומנגן קטעי דרון כבדים על הגיטרה; אדם שפלן מתחבא בארון ושר מתוכו; מאיה דוניץ ועוד שלוש חברותיה למקהלה מכינות איזשהו קינוח מבוסס אגוזים, מקוננות סביב שולחן עמוס בכלים חד פעמיים ומקרקרות בקולות שלא יאומנו. ואם מאסתם לרגע בשירה, אפשר לסור לחדר צדדי, שבו יש מכונת ארקייד מרובת כפתורים שמתפעלים דמויות פלסטלינה חמודות על המסך ששרות ומנגנות בהתאם.

עם זאת, נדמה כי מרוב מחשבה שהושקעה בקונספט והתלהבות ממנו, לא חשבו אנשי המקהלה על הקהל. בסופו של דבר יש משהו מאד מייגע בשיטוט בבית העמודים - אולי זו הדחיסות הגבוהה והעובדה שצריך לתמרן עם המרפקים בין עשרות אנשים על מנת ללכת לכל מקום שאליו תרצו להגיע, גם אם כל מבוקשכם היה סיגריה במרפסת. אולי זה חוסר הרציפות המוחלט, אבל כנראה שזהו בעיקר ריבוי המיצגים והקוצר המאכזב של כל אחד מהם, שמונע מהקטעים להתפתח כראוי ולהגיע לאיזושהי הצהרה מוזיקלית אמיתית. זה שמקהלת גבעול הצליחו להיות מקוריים, אין בכך כל דבר מפתיע, אבל בניגוד למופעים הקודמים שלהם, כאן נדמה שהמוזיקליות הוזזה הצידה לטובת הרעיון המניע.