על התיעוד והזכרון

השואה היא אחד האירועים המעצבים של העולם המערבי. העם היהודי היה כמובן מטרתו והנפגע העיקרי מתכניות ההשמדה של הנאציזם, אבל הלקח הוא של האנושות כולה. ואכן, אופייה העל-לאומי של השואה הפך עם השנים לנחלת כלל האנושות, וזאת לא מעט בזכות סרטי הקולנוע הרבים שהופקו אודותיה. למעשה, ניתן לראות איך יחס העולם לנושא וזיכרון השואה העולמי התפתחו יחד עם התפתחות סרטי השואה, שאופיים, סגנונם והמסר הטמון בהם עבר שינויים ומהפכים רבים במהלך שישים ושש השנים האחרונות.

לחומרים המצולמים הראשונים שהתייחסו לשואה לא ניתן לקרא סרטים של ממש. אלה היו צילומי התיעוד של מחנות הריכוז והגטאות, שצולמו בתחילה על ידי הנאצים עצמם, ובהמשך על ידי מצלמות כוחות השחרור של בעלות הברית. תמונות המוזלמנים מזי-הרעב וערימות הגופות השדופות מוכרים לכל צופה קולנוע או טלוויזיה.

בתקופה בה נעשו הצילומים הללו הם נועדו לתיעוד היסטורי גרידא, ולא נצפו בפני עצמם או במסגרת קולנועית אחרת, פרט להבזק קצרצר ביומן חדשות זה או אחר. עם זאת, בהבזקים קצרים אלו נזרע גרעינו של הדימוי המזוויע של השואה, דימוי של המון שברי אדם מופשטים מכל תכונה אנושית – אוסף שלדים מהלכים חסרי פנים. השואה, באותה התקופה, נולדה כמונח מופשט לגמרי, ללא קול או פנים שיסבירו אותה. זוועה כה גדולה ומוחלטת שלא ניתן לומר עליה מילה, כל שכן לצלם סרט.

הבלתי ניתן לייצוג

הסרט המשמעותי הראשון שנוצר על השואה היה סרט תיעודי קצר - "הלילה והערפל" (1955) של אלן רנה. הסרט, שניצול מחנה מטהאוזן כתב את התסריט עבורו, הוא למעשה סרט פואטי המעמת תמונות פסטוראליות של שרידי מחנות ההשמדה שצולמו עשור לאחר סיום המלחמה, עם תיאורים קשים של חיי האסירים, והבזקים קצרים של התמונות הקשות שצולמו במחנות עצמם בשנות פעילותם. הסרט זכה לתהודה נרחבת יחסית בצרפת כשהוקרן במלאת עשור לשחרור פריס מהשלטון הנאצי.

למרות יצירת המופת של רנה, השתיקה הקולנועית בנושא השואה המשיכה עוד מספר שנים, כששתיקתם של יהודי הוליווד היא הבולטת מכל. רק בשנות השישים החלה הפשרה מסוימת והוליווד החלה לגעת בזהירות בנושא. בתחילה נוצרו סרטים פשטניים יחסית, כמו "משפטי נירנברג" (1961) או "המשכונאי" (1964), שלראשונה הזכירו במפורש את ההשמדה הנאצית, אך נראה כי נטו לצמצם למינימום את מקומם של היהודים באירועים. במובן הזה הסרטים אכן הפכו את השואה לכלל- אנושית, אך כמעט תוך הסתרת מקומם של היהודים בה.

במקביל, הזכרון ההסטורי העולמי החל גם הוא להתעורר, לא מעט בעקבות משפט אייכמן בשנת 1961. עם זאת, למרות הפנים שהמשפט העניק לרוצחים, פניו של בירוקרט שרק מילא פקודות, הנרצחים עדיין היו מסה חסרת אישיות, ולעיתים אף חסרת דת ולאום. המגמה הקולנועית הזו המשיכה גם בשנות השבעים, עם חריג בולט בדמות סרטו של הבמאי האיטלקי הדגול ויטוריו דה-סיקה, "הגן של פינצי קונטיני" (1970).

הסרט העז לספר את סיפור השמדתם של יהודי איטליה בסיפור אנושי קטן וקורע לב המסופר בקולו ודרך עיניו של יהודי איטלקי מהמעמד הבינוני בעיר האיטלקית פרארה. הסרט, המתחולל כולו בעיר האיטלקית ולא נראה בו אף מחנה השמדה אחד, נתן לנרצחים שם וזהות, וצייר אותם כבני אדם, ואף עשה זו בצורה כה משכנעת ונוגעת שזכה באוסקר האמריקאי לסרט הזר בשנת 1970. ייתכן שזכרונו של סרט נפלא זה סלל את הדרך לשינוי הגדול שהתחולל בסרטי השואה בעשור שאחרי כן.

סיפורו של הניצול

בשנות השמונים הוליווד יצרה סוף-סוף ולראשונה שני סרטי שואה מרתקים: "בחירת של סופי", ו"שונאים, סיפור אהבה". "בחירתה של סופי" (1982), שבו החלה מריל סטריפ את הקריירה המרשימה שלה, סיפר גם הוא סיפור אנושי ספציפי ובעל פנים, וגם אם בחר לעשות זאת דרך גיבורה שאינה יהודיה, מקומם של היהודים בשואה המתוארת בו ברור ביותר.

"שונאים, סיפור אהבה" (1989), נעשה לפי סיפור של יצחק בשביס זינגר, ובדומה ל"בחירתה של סופי" תיאר את צמד שברי האדם, ניצולי שואה, המתהלכים בניו-יורק כשזכר השואה אינו מרפה מהם. שני הסרטים היה מועמדים לפרסי אוסקר רבים, ומריל סטריפ אף זכתה בפרס השחקנית על גילום דמותה של הניצולה הניצבת בפני הבחירה האכזרית. כמו הקולנוע, בשנות השמונים הזכרון ההסטורי העולמי של השואה התבגר גם הוא – רצח העם הפך למזוהה באופן ברור עם העם היהודי, אנשים בעלי פנים ושם, אך היתה ברורה גם משמעותו הכלל-אנושית.

בנוסף לשני סרטים מטלטלים אלו, שנות השמונים ראו את היצירה הקולנועית התיעודית המטלטלת מכל, ואחד הסרטים התיעודיים החשובים שנעשו מאז ומעולם – "שואה" (1985) של קלוד לנצמן. לנצמן, ניצול שואה בעצמו, יצר בסרטו בן תשע השעות תיעוד המורכב למעשה אך ורק ממילים מדוברות. בדרך זו, ובניגוד חד למגמות שפרחו בקולנוע העלילתי, הצהיר לנצמן על חוסר התוחלת שבניסיון לייצג את האמת המחרידה הטמונה בשואה דרך שחזורים או דרמטיזציות.

"שואה" של לנצמן, פרט להיותו תיעוד קולנועי בעל חשיבות עליונה של השואה, הוא יצירה אמנותית מרכזית המדגישה את חשיבותו החד-משמעית של אדם המספר את סיפורו במילותיו שלו לתיעוד האמת ההסטורית. אמנם לנצמן עצמו מסרב להתייחס לסרט כשייך לסוגה התיעודית, ורואה בו יצירה שלא נכללת בז'אנרים הקולנועיים המקובלים, אבל סרטו השפיע באופן עמוק על העשייה התיעודית מאז ועד ימינו.

לאחר הדחקה מרובת שנים, גם במדינת ישראל התחוללו שינויים משמעותיים ביותר בזכרון השואה בעשור שלאחר אייכמן, אך הדבר התבטא קולנועית באיחור-מה, במסגרת הטרילוגיה התיעודית של חיים גורי על השואה והתקומה, שהסרט הידוע מתוכה הוא "המכה ה-81" (1974). בשנות השמונים נוצרו בישראל סרטי תעודה חדשים ובעלי משמעות וערך על השואה, בראשם "בגלל המלחמה ההיא" (1985) של אורנה בן דור, שהפכה את השואה לנושא מרכזי בחברה הישראלי בכך שחיברה אותה לדמות מרכזית וידועה – יהודה פוליקר.

סוגה חדשה?

גם אם סרטי השואה של שנות השמונים כבר הבשילו והתבגרו עד לכדי יצירות בעלות משמעות וערך של ממש, הן עדיין היו עניין מבודד ונדיר יחסית. בשנות התשעים, לעומת זאת, נוצר לפתע מפץ אדיר של סרטי שואה, מכל הסוגים ובכל הסוגות. המחולל של מפץ זה, כמעט ללא ספק, הוא סרטו של סטיבן שפילברג, "רשימת שינדלר" (1993). אין צורך לתאר את היצירה החשובה והמרכזית הזו, ודי יהיה לספר כי לדברי שפילברג הוא יצר אותה מלכתחילה כסרט שלא התכוון שיהיה רווחי, וראה בו יצירה לא-מסחרית שחובה עליו ליצור בשל חוויותיו כיהודי שנתקל באנטישמיות, ובשל חששו מאדישות העולם לאנטישמיות חדשה.

האולפנים הסכימו לממן את "רשימת שינדלר" בעל העתיד הכלכלי המפוקפק רק בזכות הבטחתו של שפילברג אליהם לביים לפני כן את "פארק היורה". אותו סרט שואה לא-מסחרי ואישי, כידוע, הפך לאחד מהסרטים הנצפים ביותר (והרווחיים ביותר) מאז ומעולם. בעקבותיו נוצרו עוד סרטים רבים שהמשיכו לספר את השואה באופנים שונים ובהצלחה ניכרת, כשהבולטים שבהם הם "החיים יפים" (1997) של רוברטו בניני, שהעז לתאר כמה אספקטים של סיפורו בהומור, תחת ביקורת קשה, או "הפסנתרן" (2002) של רומן פולנסקי, שלראשונה התמודד בעזרת הסרט עם עברו של פולנסקי כניצול שואה.

בשנות האלפיים כבר כמעט ניתן לומר שסרטי השואה הפכו לסוגה בפני עצמם. הקהל כבר מכיר את השפה הויזואלית המסופרת בהם, מכיר את סיפור המסגרת, יודע לזהות את המוסיקה המקובלת בהם ואת התלבושות האופייניות. במובן זה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, סרטי השואה הם כמו סרטי המערבון או סרטי האבירים. בניגוד לסוגות אלו, סרטי השואה נמצאים בשיאם.

כעת ניתן רק לשאול מתי יגיע היום בו קולנוענים ינסו לשבור את כללי הז'אנר, על מנת לספר את אותו הסיפור מזווית אחרת. כפי שהיה עד כה, הזכרון ההסטורי האנושי של השואה יתפתח ודאי עם שינויים אלו, ייזון מהם ויזין אותם בחזרה. ללא הקולנוע, קשה היה לדמיין את השואה כמונח כל כך שגור וידוע בשפה העולמית. באותה המידה, קשה לתאר שהעולם היה זוכר את השואה באותו האופן ללא הסרטים שסיפרו לנו אותה באופנים המסוימים שלהם.

בכל מקרה, עד יום השואה הבא ניתן לצפות להגעתם של שני סרטים מסקרנים במיוחד על השואה, שבאופן בלתי רגיל הם הפקות בינלאומיות עם השתתפות ישראלית משמעותית: "אביב 41" הוא סרט המבוסס על סיפוריה של הסופרת אידה פינק, בכיכובו של ראלף פיינס הבריטי ובבימויו של אורי ברבש הישראלי, ו"אדם בן כלב" המבוסס על ספרו ומחזהו של יורם קניוק, בבימויו של פול שרדר ובכיכובם של ג'ף גולדבלום, סר דרק ג'ייקובי ואיילת זורר. ניתן רק לשער אם השותפות הישראלית המשמעותית בשני הסרטים רק תתרום למגמה הקיימת, או שהיא זו שתיצור את השינוי בזיכרון ההיסטורי המקובל כיום.