מתגלחת על הזקן

"אתה יודע מה? אתה תדבר ואני אהנהן בראש. שיבואו כל המדענים ויבלבלו את המוח עם כל מיני תזות, מפצים, דינוזאורים, אבולוציה. שיבואו כל העיתונאים וישמיצו וילכלכו, רבנים של שקר, שוחד, מרמות, גנבות, שידברו כולם, שילהגו להם כמה שהם רוצים. זה הכל ברמת השכל, אולי כן ואולי לא, אפשר להתווכח. ואולי גם ראוי, אבל עלי זה לא עובד. לי יש משהו אחר לגמרי. גבוה-גבוה הרבה מעל כל השכלים, מעל כל החוכמות. אתה יודע מה יש לי? יש לי לב. והוא מתעורר ואני מתחילה להרגיש אתו, ולא אתה ולא עוד אלף כמוך יצליחו להרדים לי אותו בחזרה!."

את הפסקה המצוטטת לעיל, לא תמצאו בעמודים הראשונים של "מקימי", גם לא במאתיים הראשונים. כדי להגיע ללב העניין, בו כל המדענים "מבלבלים את המוח" וכל העיתונאים יודעים רק להשמיץ וללכלך; כדי להגיע אל הגרעין המניע את עלמה גיבורת הספר, ואני מעזה לנחש שגם את נועה ירון-דיין, צריך להמתין בסבלנות עד עמוד 250 בדיוק. ולמה זה חשוב, תשאלו? למה משנה אם התיאוריה הזו אינה מככבת בעמוד הראשון? התשובה היא פשוטה - "מקימי" הוא ספר לחילונים, ולא רק זאת, אלא שהוא קול שופר שבא להעיר את הלבבות הרדומים של החילונים.

"מקימי" מגולל את סיפורה של עלמה (בת דמותה של נועה ירון, סלבריטאית ומנחת תוכניות טלוויזיה לשעבר), שיודעת שהיא מוצפת רק בהבלי העולם הזה, ובכל זאת לא מעזה לזוז ממקומה. היא מרוויחה היטב, מוכרת בכל מקום, ואין פינה תל אביבית שלא לקחה בה שאכטה. בהשפעתו של בן זוגה, היא מחליטה רק לבוא להקשיב לרב כריזמטי, לראות מה יש לו להציע. מכאן ואילך, יש עוד כמה חריקות סמליות, כאלו שבאו להפיס את דעת הקורא החשדן. אבל ההשלמה והקבלה היא גמורה - הלאה הג'וינטים, ברוך הבא נחמן מאומן.

ירון-דיין דווקא נתברכה בכישרון כתיבה לא מבוטל, בחוש בריא לדרמה והיא מצליחה די בפשטות לטוות סיפור מעניין ומושך לקריאה. לכן אולי חשתי כל כך מרומה כאשר בשליש האחרון של הספר התבהר שבעצם היא בזה לקוראיה. בעמודים 235-253, מנהלת עלמה הגיבורה דו-שיח אגרסיבי ומכוער עם חוזר בשאלה, בו היא "מביסה" אותו ואת לבו הכבוי, ממש כמו האביר את הדרקון. ועוד כדי להוכיח את עליונותה, היא מתעקשת לקבל ממנו את שמה של אימו כדי להתפלל עליו. כשהוא מסרב, היא הופכת ליותר ויותר עיקשת ופושרית: "מה קרה? אתה לא יכול להגיד לי את השם שלה? בסך הכל נתפלל עליך קצת, אולי תזכה לחזור בתשובה, הרי אתה לא מאמין בשטויות האלה וממילא אין אף אחד ששומע בשמיים הריקים שלך." ("מקימי", עמ' 253)

ירון מדברת על קוראיה החילוניים, אולי מרוויחה איזו מצווה בקירוב הדת אל הכופרים, אל התינוקות שנשבו. הצגת חייה הקודמים (ככלות הכל, מדובר בספר שנשען על האוטוביוגרפיה המוכרת למדי של נועה ירון), כריקים, משמימים וחסרי תכלית, היא לא שיקוף נאמן של נפשה אז - זה פשוט מסתדר מצוין עם הסיפור על הנערה שהיה לה הכל, אך לא היה לה כלום, עד שפגשה באור.

עד שני שליש הספר מצליחה ירון-דיין להעמיד פנים שהיא רק מספרת סיפור - סיפורה שלה. אך אז היא מתגלה כאותם אנשים ששוטחים בפניך את סיפורם קורע הלב באמצע הרחוב, ובסוף מבקשים כמה שקלים. החליטו בעצמכם אם לשלם את המס.

מקימי / נועה ירון דיין, הוצאת עם עובד 2007, 328 עמ', 84 ש"ח