השורדת מכרם שלום שחזרה לביתה: "ידענו שנחזור, רק חיכינו לרגע הנכון"
מישל ברייטר מקיבוץ כרם שלום שרדה 12.5 שעות בממ"ד ב-7 באוקטובר 2023 יחד עם ארבעת ילדיה, בהם תינוק בן 10 ימים בלבד. כעת, לאחר שהבית שוקם, המשפחה החליטה לחזור להתגורר בקיבוץ. "פחדנו מהבומים, אבל זה הבית שלי", מספרת בתה ירין בת ה-6
משפחת ברייטר מקיבוץ כרם שלום חזרה להתגורר בביתה בחודש יולי האחרון, בתום חודשים ארוכים של פינוי ולאחר שהושלם שיקום הבית והמסגרות הקהילתיות. מישל ברייטר, אם לארבעה ששרדה עם משפחתה ותינוקה בן ה-10 ימים 12.5 שעות בממ"ד ב-7 באוקטובר 2023, עמדה מול הבחירה הקשה והחליטה לשוב לקיבוץ ולבנות מחדש את חייהם. "ידענו שנחזור, רק חיכינו לרגע הנכון", היא מסבירה על ההחלטה המשפחתית והקהילתית שמחברת בין חוויית העקירה המטלטלת לתושייה וציונות מתחדשת.
במהלך 12.5 השעות המורטות בממ״ד בבוקר ה-7 באוקטובר, התמודדה מישל עם אתגר אימהי קשה מול חרדה כבדה לילדיה הקטנים ולבנה התינוק, בר, שהיה בן 10 ימים בלבד. ברגעי האימה בממ"ד, כשהמחבלים פשטו על הקיבוץ, הכינה המשפחה תוכניות חירום והתמודדה עם החשש והפחד שהתינוק יקים רעש. "הייתה לנו החלטה להחביא את הילדים הגדולים בארונות ולהישאר עם הקטנים", שיתפה מישל. ברקע הדברים עמדו נתוני הקרב הדרמטיים שהתחוללו בחוץ, כאשר כיתת הכוננות וחברי הקיבוץ נלחמו מול פשיטת המחבלים. "אנחנו קיבוץ מאוד קטן, 150 מחבלים מול 74 חברי קיבוץ", תיארה מישל, והזכירה את הקרב ההירואי ואת המסוק שהציל בסופו של דבר את הקיבוץ.
כתבות נוספות מתוך "העולם הבוקר"
לצד התמודדות המבוגרים, בולטת הזווית התמימה והאנושית דרך עיניה של בתה, ירין ברייטנר, שהייתה בת 6 בלבד ביום הטבח. "המלחמה ב-7 באוקטובר, זה היה ביום שבת ב-6 בבוקר", היא מספרת בקולה על הבוקר שבו התעוררו לרעשים החזקים. ירין מתארת את השעות המפחידות בתוך הממ"ד ואת הדאגה העוטפת: "אבא כל הזמן קם והביא לנו אוכל. פחדנו מהבומים". בתום השעות הארוכות בממ"ד, עלתה המשפחה על אוטובוס פינוי לאילת, אולם למרות המסע הארוך והטראומה, קולה של ירין משקף את הקשר העמוק והשמחה לחזור לכרם שלום: "אני אוהבת את הקיבוץ, זה הבית שלי".
החזרה לקיבוץ כרם שלום מציגה תפיסה מורכבת ואמביוולנטית של החיים במקום כיום, שבהם ימי חג, מועדים ואירועים שמחים קהילתיים מקבלים משמעות אחרת, שונה ועצובה, מאז אירועי ה-7 באוקטובר. מישל מתארת את המורכבות הזו ואת השינוי העמוק בתחושות הסובבות את החגים והאירועים הקהילתיים בקיבוץ לאחר אותה השבת, כשהיא מסבירה כי "כל חג או אירוע, אנחנו זוכרים איך היינו חוגגים לפני השביעי". כל ציון של אירוע שמח או מועד קהילתי מלווה בזיכרון של מה שהיה לפני כן, אך לצד הכאב והזיכרון שמלווים כל רגע ורגע, מופגנת נחישות בלתי מתפשרת להישאר במקום ולהמשיך לבנות את החיים בקיבוץ. בדבריה מבהירה מישל בצורה נחרצת כי אין לה כל סיבה לעזוב את ביתה למרות הטרור שחוו, כשהיא מציגה הקבלה עוצמתית המבטאת עמידות, זהות ומבט איתן לעתיד: "אף אחד לא מכר את הדירות ברוטשילד כשאוטובוסים התפוצצו, אז אין סיבה שאני אעזוב את הבית שלי."