אלמוג מאיר ג'אן, שחולץ משבי חמאס: "איימו שברגע שצה"ל יתקרב - יירו לנו בראש"

האיום הקיומי וההחזקה תחת כלי נשק המכוונים אליו הפכו לחלק משגרת היומיום בשבי, מציאות שכפתה עליו מנגנון הסתגלות נפשי מורכב מול חוסר האונים המוחלט ואיומי המוות החוזרים ונשנים. בדבריו תיאר ג'אן את ההשלמה הפסיכולוגית הכפויה שפיתח מול איומי הנשק היומיומיים מצד שוביו, והסביר כיצד התמודד עם הסכנה הממשית שהייתה מנת חלקו בכל רגע ורגע: "אתה מגיע לאיזושהי סיטואציה עם עצמך שאתה משלים, אתה אומר 'אוקיי, זה המשחק שלו, היום יהיה אקדח לראש, היום תהיה סכין לצוואר'".

לצד שמחת השחרור העצומה, רגעי החזרה לארץ נצבעו בשבר אכזרי ובטרגדיה אישית כבדה. עם הגעתו לבית החולים, גילה אלמוג כי אביו, יוסי, נפטר ממש בבוקר החילוץ, ולא זכה לראות את בנו חוזר בחיים. "אמא שלי הכניסה אותי לחדר בבית החולים ואמרה לי 'יש לי בשורות רעות - אבא שלך נפטר'", תיאר את המפגש הטראומטי שבו התערבבו השמחה והאבל הכבד. למרות הכאב הנורא על כך שלא הספיק להיפרד, אלמוג מביע אמונה חזקה כי אביו נלחם, שמר עליו מלמעלה וליווה אותו עד לרגע החילוץ. הזיכרון והגעגועים לאביו התנקזו בהמשך לסגירת מעגל מרגשת וכואבת סביב השיר "ילד של אבא", שהשמעתו בטקס הזיכרון הביאה אותו להתפרקות בכי כואבת מול האובדן הבלתי נתפס.

הזיכרונות מהשהות בבית המסתור בעזה לצד אנדרי קוזלוב, שלומי זיו ואלכס דנציג ממשיכים ללוות אותו, כאשר ג'אן משחזר את רגעי האנושיות המעטים שניסה לייצר בשבי: "לימדתי את אנדרי עברית דרך שירים, לימדתי אותו את 'ילד של אבא'. ואלכס נרצח חודשיים אחרי שחולצתי". הכאב הכבד על הירצחו של אלכס מצטרף לטריגרים יומיומיים ומורכבים שמחזירים אותו אל ימי השבי, בהם מראות במהלך טיול בהודו שהזכירו לו באופן מיידי את ההרס ברצועה. מול המשקעים והמחשבות הבלתי פוסקות, הוא בוחר באופן נחוש בשיקום, בצמיחה ובחיים למען אלה שלא שבו, ומבטא את שאיפתו האישית לעתיד: "מאחל לעצמי שאף פעם לא אפסיק להתרגש. אני יודע שבשבילם אני נשאר חזק".