שורדת השואה ששרדה את הטבח בניר עוז: "שואה בתחילת חיי ובסוף חיי"

הסיפור של ציפה רובין מתחיל כשנה לפני תום השואה, אז נולדה. אביה הבין שיהודים נרצחים ועודד את אמה לברוח כל עוד הם יכולים, וכך עשו. כל בני המשפחה של אמה נספו בשואה, ובנוסף גם חלק מבני המשפחה של אביה. לאחר ששרדו, הם עלו ארצה. בהמשך, לאחר שירותה הצבאי בנח"ל, הייתה ממקימי קיבוץ ניר עוז, בו גם הכירה את בעלה, איתו הקימה משפחה. הם חיו בקיבוץ עד אותו בוקר ארור, כשהתעוררו לעוד בוקר עם אזעקות ("אנחנו רגילים לאזעקות 20 שנה, אותו בוקר הרגשנו אותו דבר"). ציפה ובעלה אירחו את נכדתם ובעלה, שעזרו להם להינצל מידי המחבלים ומביתם שהוצת עד שנאלצו לברוח דרך החלון.

בריאיון לתוכנית "העולם הבוקר", ציפה סיפרה על הוריה ששרדו את השואה יחד איתה ("אבא שלי יצא לעבוד, חזר ואמר לאימא שלי שרוצחים את האנשים וכדאי לברוח"), על אותו בוקר נורא של השבעה באוקטובר ("שמענו ערבית בתוך הבית והם התחילו להשחית. נכנסנו מתחת למיטות והיה חושך, מחבל נכנס וצעק שאין אף אחד, ואז הם הבעירו את הבית"), על הרגע שהחליטו לברוח בתקווה שיצליחו להינצל ("התחלנו להרגיש שאנחנו לא יכולים לנשום כי העשן נכנס פנימה. החלטנו לצאת כי אחרת היינו נשרפים או נחנקים בפנים, ומקסימום ניפול לידיים שלהם") ועל ההתלבטות בנוגע לחזרה לקיבוץ ברגע שיתאפשר ("כשיגיע היום אני אראה אם אשוב. אני רוצה לחזור עם חברים שלי, אנחנו כולנו נראה מי מאיתנו יחזור. התקווה היא שהקיבוץ יתמלא באנשים חדשים").