אחרי פרשיית "פליי דובאי": האם "החוצפה הישראלית" מצילה חיים?

האם "החוצפה הישראלית" הצילה את המדינה? פרשיית טיסת "פליי דובאי" מעלה מחדש את סוגיית התנהגותו של הציבור הישראלי במצבי לחץ וחירום, ומשמש כמקרה בוחן לבחינת הפסיכולוגיה העומדת מאחורי תגובות אנושיות ברגעי אמת.

"מסתבר שהחוצפה הישראלית היא מטבע בעל שני צדדים", אמרה. כדי להבין את השורשים ההתנהגותיים הללו, מציגה מרגלית את התאוריה העומדת מאחורי הפערים בין תרבויות שונות בכל הנוגע לתגובה במצבי דחק. לדבריה, "הבסיס של הבסיס זה מונח פסיכולוגי שנקרא Power Distance, יחס לסמכות". מונח פסיכולוגי-תרבותי זה מדגיש את ההבדל בין חברות המחנכות לצייתנות עיוורת לחוקים, לנהלים ולגורמי ממשל, לבין התרבות הישראלית המתאפיינת בערעור מתמיד על סמכות ובבחירה שלא לקבל הנחיות כמובנות מאליהן.

כדי להמחיש את ההשלכות של צייתנות יתר, מביאה המומחית כדוגמה מחקר על שריפה שפרצה בכולבו במנצ'סטר בשנת 1979. באותו אירוע קשה, אנשים נתקעו ועמדו בתור לקופה בזמן שהמבנה בער סביבם עקב צייתנות יתר, תוך שהם ממתינים להוראות או לביצוע הפעולה הפורמלית של התשלום במקום למלט את עצמם מיד.

בניגוד חריף לאותו קיפאון התנהגותי, הדינמיקה של הציבור הישראלי במצבי חירום מורכבים פועלת באופן שונה לחלוטין. היעדר צייתנות עיוורת אצל ישראלים הופך במצבי דחק מורכבים ליתרון משמעותי בשטח, המאפשר לפעול במהירות וללא שיהוי. כאשר מתרחש אירוע חירום חריג, הישראלים אינם נוטים להמתין בסבלנות לקבלת הנחיות מפורשות מגורם מוסמך או למלא אחר תכתיבים באופן פסיבי, אלא נוקטים עמדה אקטיבית, תופסים פיקוד ומגלים תושייה רבה. מרגלית מדגישה כי התגובה המהירה הזו והיכולת לפעול ללא הסתמכות עיוורת על בעלי תפקידים הן בדיוק האלמנטים שעשויים להוביל ליזמה ולהצלת חיים במצבי סכנה ממשיים.