"מיום ליום אני מבין כמה טוב קודם כל שאני חי"

מאחורי החוסן הזה עומד שחזור רגע הפציעה בלבנון. גולדנברג מספר כי יצא מהטנק הממוגן שלו כדי להזהיר פיזית קבוצת חיילים שלא ענתה בקשר, ואז שמע את הצליל המבשר רעות. "שמענו זמזום, באתי להרים את העיניים למעלה ו... פיצוץ", הוא משחזר. ההבנה הייתה מיידית וחריפה: "מרים את הראש כזה, ורואה את הרגל שלי כמעט קטועה, ומבין שכאילו אוקיי, אני צריך לשים פה משהו שיעצור את הדם כי ככה אני אמות". בתושייה יוצאת דופן, הוא הניח לעצמו חוסם עורקים, פעולה שהצילה את חייו מול איום שהכוח לא היה ערוך אליו. "גילינו על איום הרחפנים תוך כדי תנועה, לא הכינו אותנו", הוא מדגיש.

כעת, הרחק מזירת הפיצוץ בלבנון, מסעו של אהרון גולדנברג מתמקד בשיקום ובהכרת תודה על החיים עצמם. הוא שואב כוח מהניצחונות הקטנים של כל יום, מההתקדמות המתמדת, ומהנחישות לשקם את חייו.