"אנחנו נטל על המדינה - רוצים אותנו בארון"
רס"מ במיל' אביחי לוי, הלום קרב, התפרק בבכי באולפן "העולם הבוקר" במחאה על הקפאת התקציבים לטיפול בנפגעי פוסט טראומה. "יש לנו יותר מ-100 מתאבדים, בין אם מוכרים או לא מוכרים", טען
החלטת משרד האוצר שלא להעביר תקציב נוסף לטיפול בהלומי הקרב מציתה מחדש את זעקתם של הלוחמים, המוצאת ביטוי כואב ונוקב בדבריו של רס"מ במיל' אביחי לוי. בריאיון סוער באולפן "העולם הבוקר", לוי, הלום קרב בעצמו, מגיב להחלטה בזעם ובתסכול עמוק, אך מבהיר כי אינו מופתע כלל מההתפתחות האחרונה. "זה לא חדש לי. אלה דברים שאני צועק מתחילת המלחמה", הוא מצהיר.
לוי מדגיש כי פעל מראש כדי למנוע את הקריסה, וחושף כי כבר בתחילת המלחמה ניהל שיחות בכנסת בהן חזה את הגידול העצום הצפוי במספר הלומי הקרב. הוא משחזר את פנייתו הנחרצת לגורמים רשמיים, שבה הפציר: "חייבים תקציבים. אתם צריכים להילחם על תקציבים עכשיו". אזהרותיו לא החלו עם המלחמה; הוא מציין כי שורשי המחדל עמוקים הרבה יותר ומטיח: "אני התרעתי שאגף השיקום הולך לקרוס כבר לפני שלוש שנים". לצד הביקורת על משרד האוצר, לוי מאשים גם את משרד הביטחון בשימוש לקוי בתקציבו הקיים, ומדגיש כי הכסף הזה שייך ללוחמים עצמם, אלו שנשלחו לחזית וחזרו ממנה פצועים בנפשם, רק כדי לגלות שהמדינה ששלחה אותם אינה ערוכה לתמוך בהם כראוי.
כתבות נוספות מהמסך:
המאבק הבירוקרטי על תקציבים מקבל פנים אנושיות ומזעזעות כשלוי חושף את המחיר האישי שהוא משלם. הריאיון מגיע לשיא רגשי כשהוא מתאר אירוע טראומטי שחווה עם בתו התינוקת. הוא מספר כיצד פעולה יומיומית ופשוטה של טיפול — ניסיון לגזור את ציפורני התינוקת — עוררה אצלו התקף חרדה קשה, שבמהלכו פצע אותה בטעות. כשהוא פורץ בבכי קורע לב באולפן, לוי חושף את האימה הגולמית שהציפה אותו. תגובתו המיידית לא הייתה רק בהלה, אלא תחושה איומה של הסכנה שהוא עצמו מהווה עבור בתו. הוא משתף בקריאתו הנואשת לעזרה באותו הרגע: "התקשרתי לאמא שלי, אמרתי 'בואי עכשיו, אני הורג אותה, אני לא מסוגל'".
הסיפור האישי של לוי אינו מקרה פרטי, אלא סימפטום של מה שהוא מתאר ככישלון מערכתי רחב ומתמשך. תחושת ההפקרה חורגת מעבר למצוקה אישית והופכת להאשמה ישירה כלפי המדינה, שלדבריו לא רק שאינה מסייעת, אלא מעדיפה להעלים את הבעיה. "אנחנו נטל על המדינה - רוצים אותנו בארון", הוא מטיח, ונותן ביטוי לתחושה קשה של לוחמים רבים שמרגישים שהפכו לשקופים ובלתי רצויים לאחר ששבו משדה הקרב. את המחיר הנורא של ההזנחה הזאת הוא מסכם בנתון מצמרר: "יש לנו יותר מ-100 מתאבדים, בין אם מוכרים או לא מוכרים".
מול אוזלת היד המערכתית, תחושת ההפקרה של לוי הופכת לזעקה המופנית לא רק כלפי המדינה, אלא כלפי החברה כולה. "המדינה שכחה אותנו, כל העם שכח אותנו. מימון המונים אני צריך בשביל לחיות", הוא אומר, ומסכם במשפט אחד את האבסורד הכואב.